בהמשך לפוסט הקודם שפרסמתי, אורי ברקוביץ' כותב בהארץ, מדור קפטן אינטרנט: "כאב הוא אף פעם לא וירטואלי".
http://www.haaretz.co.il/captain/spages/996521.html
כתבה במוסף הארץ היום, "קייטנת הישרדות", על ימי החופש המוגזמים לילדים במערכת החינוך, ועל קריסת האמהות (התראיינתי).
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/996128.html
והכי חשוב לי, בתוך מספר ימים יוצא לאור כתב העת "מסמרים" בגיליון חדש, "שחור ולבן", ומופיע בו סיפור שלי. פעם ראשונה בכריכה.
וברכות על הסיפור במסמרים. אין כמו הגשמת חלומות.
ובכלל, על הפרגון המתמשך.
שבת שלום
המון מזל טוב
ואת יודעת מה – אחרי שמתרגלים לכל הרחש בתגובות, להחזיק סיפור כרוך ביד לא מזיז יותר מדי. פתאום דווקא הטקסט המודפס נראה וירטואלי ומרוחק, והטקסט שעולה ברשת הרבה יותר מתנשם ממנו.
[התכוונתי לרחש באזור התגובות בבלוג. כלומר לקשר הישיר והמיידי עם הקוראים, בניגוד ל]
העולם הזה משתנה מהר מידי.
תודה
מסתכלת לפעמים על המדף ורואה את השם שלי שם ומחייכת. בלי תגובות – לא טובות ולא רעות. סיפור לעצמו בעולם. הוא אמיץ ממני, לשמחתי.
הכי גאה בך בעולם.
למרות שבעידן של היום הטקסט הווירטואלי שברשת היהב יותר קרוב, הרבה יותר נגיש, הרבה יותר חי, וגם ניתן להגיב אליו בקלות.
שי
מזל טוב…
זה מוזר שלמרות ההגנה המטורפת של אנשי האינטרנט על הרלוונטיות המוחלטת שלו, למילה המודפסת יש, עדיין, משקל ….מחפשת מילה….
משמח יותר, נכון?
מזל טוב שוב 🙂
בטח שיש משקל, מה זאת אומרת.
זה נורא פשוט, כדי לפתוח בלוג ולפרסם, אני לא צריכה אישור של אף אחד, מלבד ברשימות שפה באמת יש סינון. לספרים יש עדיין עורכים ולקטורים.
ורוני, את יודעת שזה לא הסיפור שהיה צריך לצאת ראשון, שהסיפור ההוא מחכה כמו כתם על הרצפה.
את הכתבה ב"הארץ" קראתי אתמול ונהניתי "לפגוש" אותך שם ואין ספק בכלל שטקסט מודפס וכרוך זה משהו אחר לגמרי. בהצלחה רבה!
איזה דימוי מקסים ועצוב. את מלכת הדימויים היפים והעצובים.
אני קוראת את אדף עכשיו. בשבת כבר נוכל לדבר עליו, אני מקווה.
תראי:
http://www.masmerim.co.il/
מזל טוב
🙂
/