בקיעתו של יום
פוצעת את ההכרה
האור הארגמני שתלטני
רכּוּתו כזב
ציפור אחת מדווחת לי
אזהרה במקורה
כי לפניי הנורא.
נשימות הבית
מחסירות כובדן
בדרך אל היקיצה.
קולות הבוקר
נתלים על כנפיי הכהות.
אני מסלקת את השמיכה
בקיעתו של יום
פוצעת את ההכרה
האור הארגמני שתלטני
רכּוּתו כזב
ציפור אחת מדווחת לי
אזהרה במקורה
כי לפניי הנורא.
נשימות הבית
מחסירות כובדן
בדרך אל היקיצה.
קולות הבוקר
נתלים על כנפיי הכהות.
אני מסלקת את השמיכה
למרות שאת מזככת את הדכאון לאגלי יופי צרוף, הוא כל פעם מצליח לפצוע אותי מחדש.
.
כבר התחלתי לחשוש לפרסם כאן שירים, ועדיין לא סיימתי, לחשוש. התגובות טובות, אבל פתאום כתב מישהו, מה עם הילדים? אני כל הזמן כותבת על זה. לא הבנתי
אז כתב, מה אכפת לך מכל מיני אנונימיים מובלי אינטרסים.
נורא יפה 'רכותו כזב'
אלא שהרכות אינה נפרטת לפרוטות של רכות, אין כמעט מילים של רכות בשיר, לכן 'רכותו כזב' נותר ככותרת יפה ולא ממומשת. כדי לפרק את הרכות ולחשוף את השקר צריך אולי ללכוד את הרכות קודם, לאפשר לקורא לחוש אותה. הנה רשימת כל המילים הקשות בשיר:
בקיעתו, פוצעת, שתלטני, כזב, אזהרה, נורא,
כובדו, מסלקת
המילים הרכות בשיר:
רכותו, ציפור, נשימות
זה השיעור הקבוע שלי, איך להרפות מהקיצוניות, איך לא ללכת על הקשה, הסופני, למצוא גווני ביניים.
בסך הכל רציתי לתאר חוויה אלימה למדי, והרכות הכוזבת, בדרך כלל מייחסים לאור הזה תכונות כאלו, הייתה השורה שבסוף הכי דיברה מתוכי.
באמת האור הלז מזוהה עם רכות, ובשיר חוללת מהפך.
ואיך…
דיכאון
שיט
ובאמת "רכּוּתו כזב" נפלא
כאוטי, אלים, אבל יופי.
תודה