הבהרה: הסיפור נכתב ב1995 בערך, מצאתי אותו בטיוטות שהעליתי לפה ב2005, ואחרי קריאתו המחודשת החלטתי לפרסם. מוקדם יותר, הבוקר, פרסמתי שיר חדש
 
 
תקשיבי,  היא אמרה לה, היום זה היום שמפנקים אותך. תגידי מה את רוצה ולאן את רוצה ללכת, כי הימים מחשיכים מהר עכשיו.
אמא שלה נבוכה. הנה מתנפלת עליה הביישנות הזו, נדבקת לה לגוף ובפנים. אם היא לא היתה שונאת את זה, היא היתה יכולה להגיד שיש בזה חן. הפחד במרכז העין שלה מכעיס אותה. היא רוצה להגיד לה, "תקחי את עצמך בידיים", כמו שאמרו לה כשהיתה בבית אבל אין לה לב לעשות את זה.
 
הייתי רוצה ללכת לאן שאת תקחי אותי, אני לא מכירה פה שום דבר, אמרה האם.
בואי נעצור מונית, היא אמרה לה, "כבר נראה לאן ניסע".
בבן יהודה, הן נכנסות למונית ישנה עם גגון פח וכסאות מרופטים והיא אומרת בשקט כאילו לעצמה, "כבר אין מוניות בעיר הזו". 
הנהג. הוא מסתובב אחורה ומסתכל ישר על אמא שלה. "שלום לגברת, לאן נוסעים מותק", שאל. הוא היה שמן מאוד, הגוף שלו רק בקושי נכנס לכיסא ומילא עוד את כל הרווחים עד ההילוכים והדלת, ומעל כל השומן התנוססו פנים תינוקיים חייכנים וורדרדים.
"הינו רוצות לנסוע לבית קפה נחמד", אמרה אמא שלה, "בית קפה עם עוגת גבינה".
"בית קפה עם עוגת גבינה הגברת רוצה", גיחך הנהג, "לא בעיה, אני מכיר הרבה עוגות גבינה. איזה עוגות גבינה בא לך"?
"סע לרחוב בזל, בבקשה", אמרה לו הבת בחריפות, "ותשתדל בלי הרבה דיבורים".
השמן הביט עליה בראי בעוינות ולא אמר מילה. אמה שלה הביטה בה מפוחדת מעט, אחזה את התיק הקטן של הכוח על רגליה ושתקה אל החלון.  "תראי, את לא רוצה שנעשה משהו מיוחד, זה היום הולדת שלך היום", היא אומרת לה, כדי להרגיע את עצמה, ונתקלת שוב בעיניים שלה, "אף פעם לא חגגנו לך כמו שצריך".
"רציתי לשתות קפה ולאכול עוגת גבינה טובה", אמרה האם.
"בסדר עוגת גבינה, אבל חשבתי שאולי נלך למשהו יותר מעניין, רציתי לקחת אותך למסעדה איטלקית טובה, אחר כך לסרט. אולי נלך לקנות לך כמה דברים ללבוש, לא יזיק לך".
שעה וחצי חיכתה לה הבת בתחנת האוטובוס בארולוזורוב. בבוקר אמרה לה, "אבל את לא מאחרת לי, אם את מאחרת אני לא מחכה לך, ומצידי תחזרי הביתה, את לא יכולה לייבש אותי ככה כל פעם". 
שלוש שעות נסיעה זה לוקח לה מהעיירה בדרום. כל חודש היא מקפידה לבוא לביקור, תמיד היא מאחרת. אבל תמיד.
בסוף היא באה, עם תיק וסל שיש בו פשטידה ואת הקישואים הממולאים שהיא אוהבת, אבל אין לה חשק לטעום.
פעם חיכתה לה חמש שעות. כל חצי שעה צילצלה הביתה כשמנת ההיסטריה הולכת ותופחת בקולה ואביה אומר לה מנומנם כהרגלו: "היא בדרך, בטח מאחרת, אולי התעכבה לה איפשהוא". עד שהגיעה חשבה על הכל. הראש התמלא בתמונות זוועתיות שאי אפשר לסלק. אולי היא מתה, חשבה, אולי היא מתה בצורה זוועתית ואי אפשר יהיה לתפוס מי עשה לה את זה.
בסוף ראתה אותה, פוסעת במהירות של חיה פצועה על השביל המוביל לבית שלה, עם עינים קרועות מבעתה, וחולצה פרומת כפתור עליון.
 כשהגיעה, אמרה שתפסה טרמפ מהצומת עם נהג משאית ורק בדרך הסתבר לה שהאיש נוסע בכלל לחיפה. היא ירדה בחיפה ולקחה אוטובוס לתל אביב. וככה הדרך נהייתה לה כפולה.
 
הן יורדות מהמונית ומתיישבות במסעדה. סתם מסעדה, כזו שיש בה הכל, ושום דבר לא משאיר טעם חזק במיוחד בפה.
המלצר אומר לאמא שלה, "יש לנו עוגת גבינה עם תותים ופירות יער, אבל אולי אפשר לעניין אותך קודם באחת מהמנות העיקריות שלנו, אולי סלט נחמד?"
אמא שלה זורחת, הוא מוכר לה הכל, המלצר הזה, סלט, סטייק ברוטב עגבניות ועוגת גבינה. "יין אסור לי", היא אומרת לו בעליצות והוא מסמיק, "אני לוקחת כדורים חזקים, הרופא לא מרשה לי, אבל לפעמים אני גונבת פה כוסית שם כוסית, מותר לך לשתות עם לקוחות?"
 
פעם אחת, באחד מהאיחורים שלה חיכתה לה שעתיים בתחנת אוטובוס בגשם שוטף. כל רגע אמרה לעצמה, עכשיו אני אלך, אני אלך הביתה ואכנס מתחת לשמיכה וככה אני לא אשמע את עצמי אומרת, אולי היא איננה, אולי קרה לה משהו נורא ואי אפשר יהיה להבין מי.
 בסוף היא יצאה לאט ממכונית סטיישן לבנה ישנה, מרוטה קצת מהגשם שפרע אותה.  האיש בסטיישן היה עייף וזקוק לגילוח. הוא לא הביט בה כשהיא ירדה. "הלוואי שתמותי, איזה דפיקות לב עשית לי. אפשר לדעת איפה היית עד עכשיו?" היא צעקה. "תפסתי טרמפ והיה גשם חזק" היא אמרה. לקח לבת שלה שעה לנער את הכעס והיא רצתה להרגע, אז הן הלכו לסרט קליל.
אחרי הסרט שמה לב שאמא שלה קצת מתוחה. היא לא רצתה לשבת בשום מקום ואמרה שהיא צריכה לחזור מהר.
"אם את צריכה לחזור מהר אז למה באת??? אם את רוצה שאני לא אתאכזב תשבי איתי ואחר כך תלכי, יש לך את האוטובוס של שבע". בסוף הודתה שהאיש בסטיישן קבע איתה שיחכה לה בתחנה בשש.  "אם תלכי" אמרה לה, "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם".
 
אני מגעילה, היא חושבת לעצמה, אין לי טיפת רחמים עליה, ועל המצוקה שלה. היא דומה לאמא שלה, שיער שחור ארוך ופנים כהים, ועינים שחורות. לאנשים אין עיניים שחורות. הבטן השמנה שלה תמיד נכנסת למכנסיים צמודים עם חגורה והחולצה בפנים, זה מכער אותה. איזה רעה אני, רואה את אמא שלי מכוערת.
כשהיתה בת חמש נכנסה למטבח וראתה את אמא שלה עומדת עם הכפפות גומי ושוטפת כלים,  נותנת בהם ובעצמה את אותו מבט מתעב שהכירה כבר.
אמא שלה דיברה אליה אבל היא לא שמעה כלום, היתה מרותקת למה שתפסה פתאום ברגע אחד והי

9 תגובות

  1. סיפור מרתק. אהבתי את הסוף שמלטף את כל הרמזים שנשפכים על האמא במהלך הסיפור. מתחת את הקשת כיוונת והלכת. יפה

  2. אל תשכחי שזה סיפור. אני לא חושבת שזה מוכיח משהו . מה זאת אומרת לשם מה?
    אלון, תודה.

  3. שנחשב בלתי ניתן לניתוק בעוד שכל סוגי היחסים האחרים כן ניתנים לניתוק אם לא טוב.
    ואני מדברת כמובן על התקופות שאין תלות ביניהם, ז"א שאחד לא זקוק לשני כדי להתקיים.

  4. התכוונתי למיניות של אמהות כפי שהיא נתפסת בעיני הילדים שלהן, לא שמיניות אצל אישה שהיא גם אם,טעונה בפני עצמה, למרות שבסיפור זה די אפל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *