כולם חיכו לקטסטרופה שלא הגיעה.

רוב מכרינו אמרו לנו שלנסוע עם ילדים לרומא זו התאבדות ידועה מראש. שאנחנו נסבול מכל רגע, שחבל על הכסף, רומא היא לא עיר לילדים, ובכלל, סעו ל"הכל כלול" בטורקיה, הילדים ייהנו הרבה יותר.
בסאבטקסט שלהם הם אמרו, אתם תריבו, תשנאו אחד את השני, הילדים יעיקו, והכל יתפרק לכם על הראש.
עם הידיעה הזו, שכמה וכמה מכרים שלנו מצפים בדיוק לזה, נסעתי לשם. כמו שניחשתם ונרמז מהפתיח, קרה בדיוק ההפך. כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב – מה לא השתבש.
הנסיעה הקודמת שלנו עם הבכור לברצלונה-צרפת הייתה בחלקה סיוטית. זו הייתה התנגשות של צרכים, בין אמא שרוצה להיות עצמאית, שלא הפנימה עד הסוף שצרכי הילד הם שמכתיבים את תוכן הטיול והפשרות שלו, לבין פעוט אנרגטי כטייפון, שנלחם על מקומו בקדמת סדר העדיפויות.
בנסיעה הזו לקחתי החלטה נחושה, אני והצרכים האנוכיים שלי, אלו שמגדירים את זהותי החוץ אימהית יישארו בחוץ. כלומר, אם הנסיעה לברצלונה החלה מהגשמת חלום ישן לתפוס הופעה של להקה אהובה במיוחד (wilco), והרבה מוזיאונים, הרבה מידי, שכללו כמעט פיאסקו עת הפעוט היה קרוב לשבור פסל של פיקאסו, הפעם זה תוכנן אחרת, הפוקוס היה על המשפחה, לפני הכל. במסגרת הזו, ביקרנו בכמה אתרי תיירות, אבל לא התעקשנו להתענות, ומן הסתם פספסנו חלק מהחוויה התרבותית שטמונה בהם. בותיקן דילגנו על התורים והזמנו מראש כרטיסים למוזיאונים דרך חברה באינטרנט, יצא יקר כפליים אבל שווה לאור תורי הענק. בקולוסיאום דילגנו על התור ולא נכנסנו פנימה בכלל וגם לא לפורום די רומאנה. היינו בהרבה כנסיות מרשימות, כולל במיסות, אבל לא נרשמו תקריות מביכות, בפנתיאון נחנו במקדולנדס לפני שנכנסנו פנימה, קצת חילול הקודש, לא? ובחרנו מלון שיהיה מרכזי מספיק כדי שנוכל לקיים גיחות מנוחה בצהריים, בפועל היו רק שתיים. באוכל השתדלנו להתפשר, ואכן נרשמה אכזבה בתחום הזה, חוץ משתי מסעדות, אחת טובה למדי ואחת טובה מאוד. בטובה למדי התינוקת הקימה זעקות שהחרידו את הקהל המטופח והאלגנטי, ונאלצתי לצאת איתה החוצה עם בטן הומיה מרעב. אחר כך התחלפנו וסיימתי מנה פושרת. בהתחלה כעסתי, אחר כך השלמתי, הרי לא הולכים עם קטנים למסעדות כאלו. וחרשנו את הפארק הקרוב, כדי שיפרקו מרץ, כי הרי זו לא עיר לילדים, נכון? אז אני חולקת על האמרה. נכון, ילדים אוהבים פעילות פיסית, ים-בריכה, השתוללות, אבל הם יכולים ליהנות גם מפעילויות שגורמות קורת רוח לזקנים שלהם, במיוחד אם הביחד המשפחתי הרמוני יחסית. הם פשוט נהנים מהדברים הקטנים, המינוריים, יונים בכיכר ליד המזרקה, השתוללות כריות בחדר המלון.

 

אבל הבשורות הרעות הן שיש מחיר לאידיליה. שמתי לב שברומא נמחקו לי המילים. הערוץ הפנימי שמפיק אותן, יש מאין עצום, פשוט נסתם ואיתו החלל הפרטי שאליו אני מתאיידת כשאני צריכה לצרוח, כאילו הבין לבד שאינו נחוץ. העין הסודית שמבחינה בפרטים האכזריים, האינטימיים, נעצמה שם, וכל היופי של העיר, ויופייה של ההנאה החומרית, הפיסית, החושנית, מיסך אותה. אין ארוחות חינם. בטח לא ברומא.

באחד הפוסטים הכי נקראים שלי הגיעה תגובה חדשה, מכותבת בשם הדס. היא שאלה "4 שנים אחרי, מעניין אותי לדעת מה עם ההורות של ריקי". אז לרווחת כולנו, היא השתנתה, כנראה התעדנה, והטור האחרון היפה של דנה ספקטור מדבר גם על החוויות הרגשיות שלי עם הגעתה של הילדה השניה. עכשיו אני צריכה לראות מה אני עושה עם הספר הזה, הכועס, החשוף, המר שכתבתי במשך שלוש שנים ונתקע לי באמצע, כשהחלטתי להרפות ממנו, האמהות שלי, וגם הזוגיות, נשמו לרווחה. דנה, אמרתי לך כבר בעבר, זו עסקה שטנית, אבל רציתי לשרוד.

23 תגובות

  1. "אני והצרכים האנוכיים שלי, אלו שמגדירים את זהותי החוץ אימהית יישארו בחוץ."
    לא אוהבת את המשפט הזה. נדמה לי שאמהות אצלך תפורה על פי המודל של מריה הקדושה שנדמה שאין לה זהות או רצונות משל עצמה
    נכון שטיול עם ילדים הוא טיול שונה מטיול עם עצמך לבד. אבל באותה מידה טיול לבד שונה מטיול עם בן זוג. אני מסוגלת לבלות במוזיאונים. בן הזוג שלי לא. הילדים שלי מסוגלים להיות יותר זמן במוזיאון ממנו. אז מה זה אומר על טיולים? על זוגיות? על ילדים?
    ולגבי הכתיבה, שוב, אני לא בטוחה שכתיבה חדה אמיתית וכואבת מגיעה רק מהמקום שהוא כולו סכסוך ומריבה עם הסביבה ועם עצמך
    ולגבי ההורות שלך, אני שמחה בשבילך שהגעת למקום של הנאה ואושר. אני מניחה שלא למען הכתיבה עשית את הילדים, וזה נורא להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ותעצומות נפש במשהו ורק לסבול

  2. כי כשנוסעים עם הילדים, מה לעשות, הנסיעה היא בשבילם לא פחות מאשר בשבילנו.
    הזכרונות שנשארים להם מהטיולים הללו, שיש בם הרמוניה משפחתית, הן חלק מההבניה של המשפחתיות בתודעה שלהם.
    את מה שאת ממלילה הם קולטים עוד לפני שהבנת, ויודעים שיש להם מקום (של כבוד) אצלך. ואז באמת נשברים פחות פסלים, ואפשר להנות מהיונים.
    איכסה – יצא קיטשי להחריד.
    אחרי שתקיאי, תקראי שוב 🙂
    מותק של פוסט

  3. מתלבטת אם יש בתגובתך תוקפנות ואפילו רשעות. אין מה להשוות פשרות שעושים לבני זוג, לפשרות שעושים לטובתם של הילדים. כשעושים טיול עם בן הזוג מותר להתפצל, ולבלות בנפרד כמה שעות. עם הילדים זה כמעט בלתי אפשרי וגם לא הכי הוגן כלפי בן הזוג. כל הפרסקטיבה בטיול משתנה, וזה בסדר, כי כך זה לטייל עם משפחה, אבל אין לדעתי מה להשוות, זה לא רק עניין של טעמים שונים, עם ילדים קטנים זה הרבה יותר מזה. תחשבי על בקבוקים, חיתולים, שעות שינה, נסיעות ארוכות ברכב, וכו'.

    וכן, נושא העל הוא האם אפשר להכיל חיים של כתיבה (ספר) ואמהות, יש כאלו שמצליחות ואני לא. בינתיים. הכתיבה הייתה עוד לפני הילדים, כך שבטח לא עשיתי ילדים בשבילה, איזו הערה פוגענית. אבל הנושא הזה ימשיך להעסיק אותי, כי הכתיבה לא רק מקשה פונקציונאלית לתפקד כאמא מכילה ומעניקה, גם רגשית.

  4. לא היתה בתגובה שלי פוגענות, רשעות ובטח שלא תוקפנות. הדיעות שלנו וראיית העולם שלנו שונות מאוד. מצטערת שנעלבת, זו לא היתה כוונה

  5. כל כך מבינה אותך, את הקשיים בלגדל ילדים ולהמשיך לשמור על פינה קטנה של שפיות ועצמיות ועצמאות
    והצורך לקחת ילדים קטנים דווקא למקומות כמו רומא ולא ל"הכל כלול". אני עושה בדיוק ככה.
    ונכון, יש מחירים, אבל הכל חוזר.
    החיים יש להם זרימה ויש מערכת איזונים . הכל מתאזן עם הזמן.

    אני מאד אוהבת את הפוסטים האחרונים שלך
    ורק חבל לי שלא אכלת טוב ברומא…
    בפעם הבאה אני שולחת אותך לטרטוריה הכי מקסימה שם, נעימה ומשפחתית וטעימה ולא יקרה…

    אין מצב שלא תאכלי טוב ברומא…

  6. מסכים מאוד עם שלומית .
    הכל עניין של איזונים, וככאלה, הנופשונים בטורקיה נדמים קרובים יותר לרומא מבעבר .
    מעניין אם באותו מחיר, נפשי, כספי, יכולת לנסוע לכמה ימים לטורקיה, לתת לדור הצעיר לשחרר קיטור ומרץ, ומשם מערבה לרומא רק עם בן הזוג לחוויה תרבותית-קולינרית שלווה יותר.

    את השורה האחרונה לא הבנתי, אבל זה בסדר כי היא מיועדת לקוראת ספציפית.

    משונה – את מלינה על אבדן המוזה ברומא, ומוכיחה בדיוק את ההיפך בטור היפה-יפה הזה.

  7. מקווה שגם אני עזרתי בדרך.
    נשמע שהרפית קצת, ולי דווקא נשמע שלא הפסדת המון בכלל. נשמע שרק הרווחת.
    ומזדהה גם עם ההרפיה מההורות הכועסת.
    זה יותר נחמד בלי.
    ועכשיו עשית לי חשק ליסוע גם. אבל דווקא אנחנו צריכים עכשיו קצת בלי ילדים.

  8. והפינה ההיא תחזור. יש לה את הרגעים שלה.
    (תקראי את הכתבה על איימי בלום בנרג', בתרבות, בעיקר את הקטע האחרון, על הספר הראשון שכתבה)

  9. אחרי יומיים אחרונים וקשים של החופש, בשלהי החודש התשיעי, כשאני מוצאת את עצמי תוהה איך אני עושה את זה לעצמי שוב כשבקושי לילדה אחת יש לי סבלנות עכשיו.

  10. קרן, אני מאמינה שלא התכוונת לתקוף אותי. אולי תפיסת העולם מכתיבה לפעמים ביקורתיות יתר? אין לי דבר נגד ביקורתיות נוקבת, אני נוקטת בה לפעמים, אבל לפעמים נראה לי שדווקא אמהות מסגנון הטוטאליות שופטות אותי יותר.
    שלומית, תודה רבה 🙂 דווקא הפעם לא התרגשתי מאי ההצלחה הקולינרית. בברצלונה רצתי אחרי המלצות, פה לא, איכשהו נראה לי שתל אביב מנצחת את רומא, אבל אולי באמת לא ביקרתי במספיק מקומות שווים.
    עם, מאכל מלכים: תודה רבה. ספק אם התוכנית הזו יכולה להתבצע במציאות משום שאין לנו סידור הולם לילדים. אפילו במלון הציעו בייביסיטר ולא העליתי על דעתי להשאיר אותם עם אדם לא מוכר, ולא דובר עברית. גם בישראל אגב לא הייתי עושה את זה בקלות. את הסיפוקים הקטנים שלי מצאתי בדברים קטנים, רביצה בחנות הספרים הצמודה למלון, קניית מגזין שאהבתי, שטויות כאלו, ובכלל, היה כיף גם בלי זה.
    רונית – בהחלט עזרת, אני חייבת לך. כל כך שמחה ששכנעת אותי לדבוק בתוכנית המקורית וצדקת!תודה מקרב לב.
    רוני, התגעגעתי אלייך. תודה אני אקרא תיכף.
    ימימה, יקירה. זה חודש סיוטי, וחם לך בטח נורא. יהיה קשה בהתחלה, אבל יהיו פיצויים אחר כך. גם אני לא הבנתי איך אני עושה את זה לעצמי, אבל באמת יש גם דברים טובים, אם תראי תמונות שלהם, ותראי את הקשר ביניהם, זה יכול לעזור?
    אביבה, הגבתי, זה בהחלט אותו נושא.
    רונית, לצערי אין ברשת, זה ממש חבל.

  11. אני לא מחפשת מילים, אני מקשיבה להם, מצלמת ואחר כך הם יוצאות מהבטן כמו אחרי חִרְבּוּן טוב כשאת נוחתת בארץ.
    הייתי ברומא, טוב נו האיטלקים הללו גורמים לי לרייר ולא ליד הפיאצות אלא באתרי הסקי: )
    מה טוב שיש חופש לפעמים וזה לא ממש חשוב מי כלול בתוך החופשה הזו, העיקר לצאת קצת מגבולות הארץ.
    לגבי ילדים, כל התזמורת שלי (חצוצרה, שחלות וכו') מוכנה ומזומנה. זאת אני הפחדנית שכנראה עוד קנאית לחופש שלי שייגמר ברגע שהם יבואו לעולם.
    }{

  12. אני לא יודעת איך אחרים עושים את כל הריזורטים האלה, כי אני חושבת שהייתי יוצאת מדעתי בהם.
    ערים שמתאימות למבוגרים מתאימות גם מתאימות לילדים. רק כמו הכל איתם – הרבה יותר לאט, הרבה יותר פשרות, הרבה יותר יקר, הרבה יותר מעייף.

    וחו"ל הוא בשבילי בעיני תמיד פוטנציאל לאכזבה ושיברון לב, עם ילדים ובלעדיהם.

    ואחרון – טוב, דיברנו על זה קצת. למרות שקל יותר לכתוב כשהכל קשה, אני חושבת ששכבות של טוב, של רכות, של כל מה שאמרת על ההורות של עכשיו – יוסיפו לספר מורכבות ושמחה, כי ככה זה העסק הזה. מורכבות וקשיים ושמחה.

  13. אנחנו כבר מתורגלים באכילה במשמרות בצורה כ"כ חלקה שאנחנו יכולים להתחלף כמה פעמים בתוך אותה מנה, כך שכל אחד אוכל לפחות חלק מהמנה שלו בעודה חמה.

    נסענו לצימר חודש שעבר והיה קשה++. חלק מהמסקנות שלי בנושא הוא שחשוב להתאים את הפעילויות לגיל של הילד, וכל ניסיון "לשבור" את מה שטוב לו רק יעלה ביוקר להורים.

  14. הזויה, לצלם את המילים, במקום לשמוע אותן מתוכך, את מצלמת דימויים וסצינות, ואז אחר כך המילים נובעות מהן.
    כנרת, תודה @-: אני מאוד מקווה שזה נכון גם לגבי. גם אני הייתי יוצאת מדעתי בריזורטים, עניין של טעם.
    חייש, חותמת על המסקנות, וזה בדיוק מה שהיה לנו בצימר לפני כמעט שנה, היה סיוט.

  15. ברור שהנופש מוכרח להתאים לילדים, אבל גם להורים. בכל פעם שניסיתי להחליף את עורי ולטייל בצפון בין איילים קוראים למצפה מה קוראים אותו, זה נגמר בהתחרפנות שלי, ואני אולי לא נמרחת על הרצפה בזעם, אבל גם זה נשמע לא משהו.

  16. זו תהיה הפעם הראשונה שניסע כולנו, ארבעתנו, לחו"ל. ועוד לאנגליה, מכורתי האבודה, האהובה.

    ללא ספק זו תהיה נסיעה שונה בתכלית מכל אלה שקדמו לה בעבר.

    אני מקווה שאצליח ליהנות.

    זה הולך להיות מ-אוד, מ-אוד יקר. וכמו שכתבת "אני והצרכים האנוכיים שלי, אלו שמגדירים את זהותי …יישארו בחוץ"

    ואני חושב על זה שבדור הקודם הורים נסעו לבד. לבד. הוא והיא, היא והוא, לבד. הילדים נשארו שבועיים, שלושה שבועות ואפילו חודש, לבד, אצל סבתא, או דודה – ולהורים היו גם חיים, ולא רק חיים-שהם-פונקציה-של-הורות

    אני מתכוון לומר שלמרות שיש הנאה עצומה בהורות מלאת אהבה, ההורות הטוטאלית מוחקת לחלוטין את זהותך האינדיבידואלית.

    אתה לא אתה עצמך, כפי שהיית. לא יכול לראות את ההופעות שאתה רוצה, לקרוא מתי שאתה רוצה, סתם להתענג על שקט באיזשהו פארק ירוק.

    אתה כל הזמן נדרש לעשות משהו בשביל מישהו (שהוא לא אתה).

    ההורות היא הנאה, אושר וסיפוק – הכל נכון – אבל היא תובעת מחיר כבד ביותר. במיוחד מאדם שהוא אמן/יוצר.

  17. אחרי שעובדים על ספר כל כך הרבה זמן, יכול להיות קשה (לגנוז אותו).

    "האמת היא שיותר מכול, חשתי בעיקר הקלה גדולה. רק משום שעבדתי על הספר כמה שנים לא הפך אותו לטוב יותר. אחרי שקניתי את הספר בחזרה שמתי אותו עמוק במרתף ומאז לא נגעתי בו יותר. אני לא חושבת שהעולם צריך עוד זבל על המדפים".

    הראיון המלא של צח יוקד עם איימי בלום
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/725/761.html

  18. מאוד מקווה שתיהנה בכל זאת במדינה הנהדרת הזו. לא הייתי רוצה לנסוע לחודש או אפילו שבועיים בלעדיהם, הייתי נטרפת מחסר.

  19. תרשי לי להיות ישירה – לא מאמינה לך.
    אני פעם פחדתי ליסוע לבד בלעדיהם כי פחדתי שלעולם לא ארצה לחזור. שפנטזיית הנטישה, ה"erase and rewind" תהיה מציאותית מידי. שאגלה שאולי כל זה היה חלום. להיות שוב לבד, רחוק, בלי שום קונטקסט של אמא? מטריף טוב או מטריף רע?
    תחזרי לקרוא את הפוסט שלך על "השעות".
    שבועיים בלי ילדים נראה לי גן עדן, חלום כמעט לא מציאותי. אני חולמת על שלושה לילות. אם ארשה לעצמי להיות חוצפנית אגואיסטית אולי אפילו חמישה. וכן, גם להתגעגע זה כיף לאללה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *