בתוכי מתפצלות שתיים
אחת בגבעתיים
קומה שלישית על עמודים
(סדוקים)
מנגבת דמעות על התריסים
מטגנת חזה עוף בבלילת כיסופים מרים;
השניה
מגרדת נקבוביות עור על מדרכות העיר
העיר ההיא.
שזורמת בוורידים
פצע פצע היא מבקעת
ובולעת
והם באים ומטאטאים את השיירים.
שברת לי את הלב. מה שברת, ניתצת. אני עם דמעות בעיניים
מעניין, שמת לב שזה גם קשור לפסח?
הניקיונות, הדמעות, התריסים, הטיגון, הטאטוא
עמודים סדוקים? אם זה 20 על 20 וגם סדוקים כדאי לעבור משם… סדקים פיזיים ולא רק
יפה, עצוב
זה דין התנועה
מהעיר שזורמת בורידים
לעיר שהדבר היחיד שזורם בה
זה העמבה בסביח של עובד
עמ(בה) , מאכל מלכים
שעוד לא אמרתי
אני מחכה לעדכונים האלה מהבלוג שלך במייל
זה עושה לי את הבוקר
שרון, האמת שלא שמתי לב, מעניין. אני לא עושה ניקיון פסח וגם לא אהיה בארץ בליל הסדר.
עם – חשבתי שעובד זה ברמת גן. בכל מקרה, שונאת סביח, שונאת עמבה.
עמיחי… נתת לי סיבה, כמו תמיד.
וכרגיל, כתיבה שמשתבחת מיום ליום
לוקחים את המטאטא. מחברים אליו את המגב. מחזקים עם הפומפה בזוית. עושים קשר לאסו עם חבל הכביסה. ממקמים את שרפרף ניקוי האבק והחלפת הנורות. קופצים.
לוקחים את המטאטא. מחברים אליו את המגב. מחזקים עם הפומפה בזוית. עושים קשר לאסו עם חבל הכביסה. ממקמים את שרפרף ניקוי האבק והחלפת הנורות. קופצים.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=387967
וציטטות, וחוויות רגשיות, שוכחים לפעמים את היחס מסמן-מסומן. אבל המסומן לא פשוט, כי יש לו הרבה שימושים.
יש בפוסט הזה
אוהבת אתכם הרבה.
שי טוחנר, ת ו ד ה.
כן, זה יוצר הזדהות. זה מעביר את התחושה. זה כתוב היטב.