אתמול בערב נולדה לידי רכּוּת. ישבנו בקפה השכונתי שהרחיב את פניו, ובשולחן הסמוך מידי אלינו ישבו אבא, בחולצת כפתורים של עסקים, אמא בטרנינג בית, וילדה כבת עשר.

 

בשלב מסוים החל האב לדבר אל ביתו, הוא תיאר לה את הרגע שבו נולדה, וכיצד החזיק אותה, ואיך התאהב בה, ביצור הקטן והצורח. אחר כך הסביר לה כמה היא חשובה להם, להוריה, וכמה היא הטעם האמיתי לחייו ביום יום. מבטו היה מצועף, וכל דמותו טובלת באהבה צרופה, ישירה . ניסיתי לא להקשיב לזה, אבל זה היה חודר, מדבק. חשבתי, איזה יופי שהגבר הזה, נראה באמצע שנות ה40 ודאי אדם שעשוי להיות ענייני וקשוח בעבודתו, מסוגל להראות חום כזה.

ואחר כך חשבתי על עצמי, כמובן. על המצבים שבהם אני מתפקעת מאהבה אליהם, שהיא מכוננת אותי, מדריכה את כל צעדיי, מנפחת אותי משמעות. כך שכל המר מווסת ממני, ואני מדושנת במחשבות סכריניות עליהם. ואז שאלתי את עצמי, אם ככל שאנחנו מתוודעים לריקנות הקיומית שמכה לנו בעורף, בגלל האוטומטיות של השגרה, בגלל שיש כל כך מעט ריגושים מתמשכים, ובגלל התפלות, פשוט כך, אנחנו מגבירים את הווליום של הרגש הזה, כדי להזין את עצמנו, כדי להימלט אל הפלסטרים המיידים האלו שהם נחמה מיידית, ואישור קיומי. ואולי הילדים מרגישים בזה .

אני לא יודעת אם זה מה שקרה אצל האב ההוא, שהפיק רגע אחד ארוך של חסד שקט עם ביתו. אני כרוכה בעבותות נואשות של אהבה אליהם, אבל אני מנסה לכוון פה את התדר, התדר האמיתי שלי ושלהם.

 

 

 

12 תגובות

  1. ריקי, פוסט יפהפה תמונה מדהימה.
    והלוואי שאני אוכל להיות כמו האבא ההוא, לא לחסום את הרגש.

    אבל משהו אחד לא הבנתי בפוסט את הווליום של איזה אנחנו מגבירים- של רגע החסד בו אנו מתמוגגים?

  2. את הווליום הרגשני, שנתלה בילדים כמקור נחמה, כסוכרייה נגד תפלות. במצבי ריקנות בעיקר.

  3. כן, זו אני והתינוקת ניצן, בת שנה ושבעה כיום, זו תמונה מלפני חצי שנה. ימימה, שמחתי.
    דפנה, אני מקווה שהבינו אותי עד הסוף, זה לא היה קל לכתוב את זה.

  4. "רגע אחד ארוך של חסד שקט עם בתו" – מקסים.
    גם התמונה מקסימה.

    …ואגב –
    אני מפיק מעצמי הרבה טקסטים מאוהבים כאלה עם הבנות שלי. לא מעט "רגעים אחדים ארוכים של חסד שקט", כדברייך.

    ילדות זה שמחה. ילדות זה ברכה. זו האהבה האמיתית.
    (-:

  5. אין לי ספק שיש לך הרבה מאוד רגעים ארוכים כאלו, ושאתה מוריש לבנות שלך אהבת תרבות אמיתית.

  6. אולי זה בגלל ההורמונים שמשתוללים בחודש שביעי,
    אבל אין ספק שזה גם בגלל שהטקסט מתאר בצורה יפיפיה רגע מקסים של משפחה, פשוט התחלתי לבכות

  7. מלוכסנת, הבעיה היא בטמפרטורות. אני אוהבת חם מאוד, התינוקת ממש לא. לכן זה קורה לעתים נדירות. מים פושרים עושים לי רע. ותודה כמובן.

    בילי – ואוו, אלפי מזל טוב. שיהיה בהצלחה, תבואי לספר אם אני סתם שלילית ? 🙂 את מהקוראים הראשונים שלי לדעתי, אני כבר מעמידה משפחות ;-\

  8. אבל מה לא בסדר בלהתענג על הדמויות הקטנות שלנו, שהן לא רק שלנו אלא גם די דומות לנו, ולתת לזה להרים אותנו קצת מהרדידות שקיימת לפעמים בחיי היומיום, מהקושי?

    נדמה לי שאת מפרשת את זה כבריחה, או זיוף או הגברת יתר, ולמה זה לא התענגות בטוב, בטוב שבנו.

    (אבל אולי אני סתם חיובית)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *