המוני אנשים ביקרו ביום שבת האחרון בפארק רעננה. אפשר להבין אותם, הייתה שמש יפה . גם אנחנו היינו.

שני הילדים ואני, שתי חברות והילדים שלהם. הגדול ביקש לאומגה, בדרך כלל אני עומדת איתו בתור, משגיחה שהוא יקבל את התור שלו, שהוא ישתלט על הצמיג, אבל התינוקת דורשת הפעלה מלאה עכשיו, אז עמדתי מהצד. הוא חיכה לתורו על העמדה כרבע שעה. הצצתי עליו בתחושה מעורבת, גאווה מהולה בצביטה קטנה על החשש התמידי שלו. ואז הגיע תורו, ברגע שעמד ליטול את הצמיג התפרצה קדימה ילדה כבת עשר שהגיחה מהצד, זינקה עליו וחטפה אותו, היא השתלחה קדימה מצחקקת. הנוכחים הביטו בה, וגבר אחד קרא "זה לא יפה!". אני ניגשתי אליה, לאמצע המסלול, חדורת רצון לתקן את העוול שנעשה לילד. "זה לא בסדר מה שעשית", אמרתי לה, כועסת. "לא אכפת לי", ענתה בהתרסה, וצחקה. עיניים חומות גדולות, שיער שחור מקורזל, אסוף בשתי קוקיות לא מוקפדות, נמשים על כל הפרצוף. "זה ממש לא יפה", אמרתי לה, כועסת עוד יותר, "את חטפת לו. זה היה התור שלו".

"אז מה, לא אכפת לי", היא המשיכה לגחך.היא אחזה בצמיג וסירבה לעזוב אותו, לא רוצה, אמרה בהתרסה חסרת גרם אחד של פחד מהמבוגרת מולה.

"מי לימד אותך להתנהג ככה", התרתחתי.

"האחים שלי", ענתה ברצינות גמורה.

"תרדי מיד מהצמיג", כעסתי יותר, "לא רוצה", ענתה לי, לילדה הזו אין אלוהים, ולא מבוגר אחראי בסביבה.

היא המשיכה לאחוז בצמיג, משועשעת מאוד, ניסיתי להפריד את רגליה מאחיזתן ההדוקה, לשווא. הפעלת כוח נראתה לי לא מוסרית ומסוכנת – למרות הפיתוי הגדול להעיף אותה משם. "איפה ההורים שלך?" היא לא ענתה. לא נראה שהם באזור.

הגבר שקודם נזף בה, קרח לגמרי וכרסתן, סיגר בפיו, התקרב כועס מאוד, "חוצפנית, תעופי מפה, איפה ההורים שלך", הוא נהם.  לתדהמתי לא היה גבול, היא המשיכה לסרב, נאחזה בצמיג חזק, עד שהפריד בכוח את רגליה וידיה מהמתקן, בעודו מגדף אותה. לילדה הזו לא הייתה טיפת יראה, היא הייתה בתחושת כוח מדהימה. התנגדה לו, ואז כשניתק אותה,  מחתה קצת וכדי להראות שלא הובסה, התיישבה על החול, בקצה המסלול, ממשיכה להתריס ולהפריע לגולשים אחריה.

בדרך משם ראינו אותה – ליד שני אנשים מבוגרים כבני שישים פלוס – "הנה, זו האשה שרצתה לתת לי סטירה" היא הצביעה עלי, דווקא הגבר אמר לה זאת, לא אני. היא הורידה אותי בכוח. המבוגרים, מבט מובס מאוד משלהם על פרצופם, היסו אותה, חששו מעימות, "די, די" אמר לה הגבר, "מספיק".

 

45 תגובות

  1. לגלות בריוניות נשים…
    לא שזה משהו לשאוף אליו, אבל קצת מרגיע שיש גם ילדות כאלה, שחושבות שכל העולם שלהן , לא?

    וריקי- ארבע בבוקר…את לא ישנה בכלל?

  2. מתסכל
    נתקלתי גם אני בכמה ילדים וילדות כאלו
    התופעה מתעצמת, מאוד מתסכל
    והכי מעצבן זה שאין הורים או מבוגרים אחראים ונחרצים על חסרי הגבולות האלו

  3. הילדה, מעצבנת ככל שתהיה, היא רק ילדה.

    הגבר "שהפריד בכח את רגליה וידיה מהמתקן וגידף אותה" הוא לעומת זה אינפנטיל ואימפוטנט. גם את נסית לפתור את הבעיה בכוח לא סביר (אישה בשנות השלושים מול ילדה בת 10).
    זה "שנאלצתם" להשתמש באלימות רק מראה כמה גם אתם לא מסוגלים לפתור בעיות ללא אלימות.

    היית יכולה לנצל את זה לשעור חשוב ליונתן איך לא מתנהגים… אבל לך ולגבר השמן(שגורם לילדים שלך להיות מעשנים פאסיביים) היה חשוב להיות צודקים ולא חכמים.
    ואומר לך יותר מזה, במציאות של היום בקלות זה היה יכול להתפתח לתקרית שכוללת אלימות בין מבוגרים. זה לא בדמיון שלי שאנשים גומרים בבתי קברות בגלל שהם חונים למישהו מול פתח הבית שלו.
    יש לכם מזל שבמקום צמד הורים ערסים בריונים (כי הרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ) פגשתם זוג מבוגר.

    לסיכום
    שלא יהיה לך ספק שאם הייתי במקומך שם גם אני הייתי נטרפת מההתנהגות של המעצבנת הקטנה אבל הייתי שולטת בעצמי גם כדי לתת דוגמא טובה לילדים שלי וגם כדי לא לקבור בבית חולים/ביית קברות

  4. שקורות כל הזמן. כל הזמן יושב לי על קצה המקלדת פוסט על השאלה "מי צריך לשמור על מי בגינה" האם הורים לילדים חסרי אונים צריכים לשמור עליהם או שהורים לילדים פרועים במיוחד צריכים גם להיות צמודים אליהם כל הזמן. ונדמה לי שזה גם וגם. אבל קודם כל – אני שומרת על הילדה שלי. (אני יודעת שבשניים זה קשה יותר.)

    אבל אני לא יכולה שלא להסכים עם המגיבה מעלי. לא הייתי נכנסת בכלל לעימות כזה, בדיוק מכל הסיבות שהיא פירטה. זה בהחלט היה יכול להיגמר רע יותר.

  5. עצוב. פשוט עצוב. לא הייתי רוצה להיות במקום אותם הורים/סבים שפשוט איבדו את הסמכות ואת הכוחות מול אותה ילדה.
    אני חושבת שאובדן המורא הזה בפני מבוגרים הוא המהות של אובדן הסמכות שלנו כהורים וכמבוגרים.
    אני מזהה את הבעייה הזו גם אצל שני הג'וקרים הפרטיים שלי ובחודש האחרון אנחנו שמים על הנושא הזה דגש עוד יותר חזק , וזו בפירוש עבודה לא קלה שמחייבת התמדה, חזית אחידה ודוגמא אישית. ובסופו של יום אחרי כל עבודת החינוך בבית הם רואים התנהגויות אחרות של ילדים אחרים ולפעמים רואים אותנו ההורים עומדים חסרי אונים וללא כלים ומענה. וזה עוד יותר עצוב.

  6. לא נתתי דוגמה טובה ליונתן, ואם מותר לי להסביר את עצמי, זה נבע מהצורך שלי להגן עליו ולהילחם על זכויותיו שנראה לי שהוא מהר מידי מוותר עליהן. מה שלא עשו בשבילי כשהייתי בגיל הזה. אבל לא חשבתי באותו רגע על ההשלכות, ועל הדוגמה, ואני חושבת שהביקורת מוצדקת, וגם זה שיכול היה להתפתח לאסון.
    דפנה יקרה, התינוקת העירה אותי, אז עשיתי מעשה. חזרתי אחר כך לעוד תנומה. הלוואי שיכולתי להסתפק ב4-5 שעות שינה ביממה. זה היה יכול להיות מאוד אפקטיבי לכתיבה.

  7. בהחלט נגעתם בנושא גדול ובעייתי שגם אני מתמודדת איתו. אותי תמיד מאשימים שאני לא מציבה מספיק גבולות. כשהכל גולש אני סתם יוצאת מדעתי.
    להורים בהחלט אין מספיק כלים. במקרה הזה של הילדה מהגינה, זה היה עצוב נורא, הורים מותשים, מובסים, מבוגרים מידי. אולי הם היו הסבים אבל לא נראה לי.
    אבל גם להורים צעירים יותר, שניהם עובדים במשרה מלאה, מבולבלים מול שפע מצד אחד, רצון להעניק ולפצות, ומול יצור חסר מעצורים שגדל בבית, יש דילמה עצומה.

  8. בעיקר אין רוך. יש דיאלוג, או בעצם מונולוג של זכויות וכח. ענייני משפט וכעס. למי מגיע ומתי. הילדה מן הסתם למדה את זה מהסביבה, וניסתה למקד תשומת לב שהוריה מתקשים לתת לה. הבוגרים נכנסו לשיח כוחני ובוגר של זכויות ומה מגיע. הורי הילדה כנראה גם מכירים את הכללים, ועייפו מעימותים מהסוג הזה, עם ילדתם או עם מבוגרים אחרים. מסכנים כל השחקנים במחזה הקטן הזה.

  9. סליחה מראש על ה"תבוסתנות" ופוליטיזצית היתר:

    סיפרת כאן על ילדה חצופה במגרש משחקים, או על מדינה מתפרעת?
    (שלושה ניחושים איזו)

  10. בעתיד הלא רחוק, אותה ילדה תלמד לצערנו לקח מאיזה ילד גברתן שיראה לה מה זה. או מאיזה גבר אחר .

    אם בבית לא יחנכו אותה, יחנכו אותה מחוץ לבית
    והיא תספוג הרבה, הרבה יותר קשיים, וזה חבל.

    העלית לדעתי, סוגיה חשובה בנושא חינוך ילדים, ובעייה מרכזית של חוצפה ואלימות שרואים אותה בכל מקום . בגלל שאין חינוך.

    היום כולנו יודעים שלא יעזור כלום, אם הילד לא שלנו, אסור לגעת בו, לא להוריד אותו ולא לחנך אותו, יש לו הורים.

    הצרה היא שילדים רבים לא מקבלים חינוך בבית, לא שמים לב לצרכים שלהם, ואז הם לוקחים בכוח, מרגיזים את הסביבה, ודורשים את החינוך מזרים.

    כשזרים מתערבים המצב כבר קשה. מאוד קשה.

    דווקא כן הפגנת אכפתיות כשבאת בדרישה לילדה, אך היית צריכה לומר לה במילים שהיא לא בסדר, וכך לא מתנהגים. וזה היה מספיק.

    לרבים מאיתנו אין ברירה, אנו שמחנכים ואכפת לנו מאוד מהילדים שלנו נאלצים לחנך, לתת יחס ולהפגין אכפתיות גם כלפי ילדים אחרים.

    לפעמים אין מי שיעשה את זה.

  11. כל הסיטואציה האומללה הזו נולדה מכוח אבולוציוני רב-שנים שהוראתו אחת :
    ישראלי לעולם לא יהיה פראייר .

    והדור הזה אפילו לא יודע מאיפה זה מוטבע לו בגנים, אבל האגרסיה קיימת, ומכאן כבר נגזר הכל .

  12. אני נתקלת בהתנהגויות כאלו במגרשי משחקים שהפסקנו ללכת.
    כל הילדים לדוגמא שעולים על המגלשות מהצד ההפוך ולא מאפשרים להתגלש וההורים שלהם רק רוצים שקט ולא מוכנים בכלל להתערב וכשאתה מעז להגיד משהו אתה מרגיש שאתה על סף התפרצות אלימה שלהם ומעדיף ללכת משם. יאוש . פשוט יאוש שזו הסביבה שבה אנחנו מגדלים את ילדינו.

  13. כשהייתי נוסעת ברכבת לעבודה בימי חופשות בית ספר עד לפני כשנתיים, תמיד נדהמתי מעד כמה ההורים בימינו אדישים להתנהגותם של ילדיהם. הילדים ברכבת התרוצצו בצרחות בקרון, לקקו חלונות, זרקו במבה על הנוסעים, דפקו על צעצועים מנגנים בווליום מטורף ובמקרה אחד גם עשו צרכיהם באמצע הרכבת – והתגובה של ההורים היתה להסיט עיניהם בייאוש, או לפלוט אמירה אחת רפה של "מתני, תפסיק ללקק את החלון" ומיד להמשיך את שיחתם בפלאפון תוך התעלמות מהמשך מעלליו של הילד. כשאנחנו היינו קטנים ההורים שלנו היו מתים מבושה אם היינו מתנהגים כך ומיד עוצרים את ההשתוללות בתקיפות.

    נדמה שהרצון "לתת לילד לבטא את עצמו" גובר על הצבת גבולות. הלא היום יותר קל לזרוק עולל בן חצי שנה שלוש שעות מול הקליפים הצבעוניים של בייבי בטהובן מאשר לתקשר עמו, והגישה הפאסיבית הזו ממשיכה גם בגילאים יותר מאוחרים.

  14. המדינה צריכה לשלוח הורים לסדנאות הכשרה גם מפני שהאלימות הנוראית מלמדת שאין ברירה.

    הורים היום צריכים לקבל תעודה שעברו סדנאות.

    הבעיה היא שאם אתה מרים את הקול על הילד תכף יש איזה שכן שרץ לדווח על התעללות.

    הפכו אותנו ההורים לשם נרדף למתעללים, וכל הערה שתעיר לילד שלך באמצע הרחוב תזכה מיד במבטים של עוברים ושבים שכועסים ומבקרים אותך על מה שנראה בעיניו כמוגזם.

    איבדנו אמון בנו כבני אדם בוגרים, אי אפשר לסמוך על אף אחד. והילדים נהנים מפראות, אלימות
    כשאנו שוכחים בסופו של דבר, שגם הם יהיו יום אחד מבוגרים , ומבוגרים גרועים מאיתנו , חסרי חינוך לחלוטין.

  15. ההתנהגות של הגבר והתפרצות הכעס שלך – זה דרבון להתנהגויות כוחניות כמו של הילדה. כולכם באותו צד של המגרש. למה להימצא במקום בו רק שיקול הכוח או ההערכה למי יש יותר כוח קובע?

    בדיוק כמו שכתבה(?) "אולי" – הכל נובע מעמידה על זכויות אישיות, מהתייחסות משפטית.

    זו סיטואציה מצויינת להפיק ממנה התבוננות אחרת, חוויה אחרת, התנהגות אחרת. להתרחק צעדים אחדים משיפוטיות מתמדת. ארבע לפנות בוקר זה זמן טוב למדיטציה. זו יכולה להיות התחלה.

    אל תטעי, בדברים אלה אני פונה גם לעצמי ולתגובותי.
    כל טוב

  16. מול חוצפה כזו, כוחנות והתרסה, ובעצם אי צדק?
    היא תפסה את המתקן ולא הסכימה לפנות אותו לשום ילד אחר, השתלטה עליו ושום הורה לא היה שם.
    קל להגיד שהייתי בקטע של מי צודק, ולא להיות פרייארית, ואני לא חושבת אגב שזה העניין אצלי, אני חושבת שפעלתי ממקום של להגן על הילד שנתפס אצלי כחלש מולה באותו רגע.

  17. לנוכח התנהגות כזאת, באמת היית נתקפת אלם ותדהמה, וכנראה שאיש לא היה מעז לפעול באלימות כלפי הילדה.

    אבל במדינות אחרות, הילדה הזו סביר להניח שכלל לא היתה קיימת. לא היה עולה בדעתו של איש שהתנהגות כזאת בכלל אפשרית.

    פשוט עושה חשק לעבור להתגורר באחד המקומות הרחוקים האלה.

  18. את צודקת. את פעלת ממקום של להגן על הילד שלך מפני שהוא עוד עתיד להתקל בתופעות איומות כאלה שוב ושוב ושוב.

    בחברת בני אדם נורמליים, הילדה היתה נתפשת ככל כך חריגה, שבכלל לא היה עולה בדעתך שאת צריכה להגן עליו מפני תופעות כאלה, והיה מתאפשר לך להגיב בצורה רגועה.

  19. ההתנהגות של "לא לצאת פראייר" כבר מוטבעת בדמה של הילדה הקטנה ,
    וזה כנראה משהו שהיא קלטה מגיל אפס בבית הוריה .
    לכך היתה כוונתי.
    זה שכמעט נקלעת לעימות פיזי עם ילדה בת עשר זה כבר סיפור אחר.

  20. אתמול חיכיתי לתורי לחניה בכביש ראשי, אני עומד
    בא בריון ונכנס במקומי, אני מצפצף לו הוא מתעלם כאילו אני לא קיים.

    אז הייתי צריך לצאת מרכב עם סכין ולתקוע לו?

    צפצפתי פעמיים, הוא התעלם, עשיתי עוד סיבוב ומצאתי חניה אחרת.

    יש משהו לקוי בבסיס בחינוך. אנשים כוחניים לא מזהים אחד את השני ממטר, כולם כוחניים.

    לכן, גם הילדים כאלה.

    מי אמר שהישראלים תרבותיים? ואיפה זה נאמר?
    וממתי?

  21. אנחנו כאן, זה מה שיש, לא יודעת מה היה עלי לעשות.
    ועמיר, לא הייתי מגיעה לעימות פיזי איתה. ניסיתי בעדינות לשחרר לה את הרגליים, כשראיתי שהיא מסרבת, עזבתי. מאוד מתנגדת להתנהגות של האבא ההוא. הייתי צריכה להגיד את זה ליונתן. כל הסיטואציה הייתה טעונה אלימות, גם מצד הילדה.

  22. באופן כללי – אני לא נוגעת בילדים של אחרים – אלא אם הם מסכנים את אבישג או שנראה לי שהם מתקרבים לאלימות פיזית (כמעט ולא קרה לי).

    אבל אני מבינה מאוד את הצורך הזה לגונן כשאת נתקלת בהתנהגות כזו. אוף, שוב בא לי איזה פוסט על זה… מתי אכתוב הכל?

  23. אולי החיים בעולם הכוחני שלנו יהיו לו מעט קשים יותר מלילדה הפראית הזאת, אבל בסך הכול זה טוב לו. טוב לו שהוא עדין ואת צריכה להיות גאה בו.

  24. זה עדין מאוד. בסיטואציה כזו, זה לא סיפור. בסיטואציות אחרות, לא לעמוד על שלך מפתח תחושה קורבנית, הוא לא יתאמץ להתמודד, הוא פשוט יוותר.

  25. את צודקת. רק ניסיתי לתאר מאיפה ההרגשה האיומה הזאת מגיעה, ושהיא בכלל לא תלויה בילדה המסויימת הזאת, אלא בהתנהגות האיומה של כל השאר.

    הרי הילדה הזאת לבדה לא היתה יכולה להוציא ממך כמות כזאת של תסכול (וממני, כשקראתי את מה שכתבת). התסכול מגיע מזה שהיא לא לבד.

  26. לומר לה בשקט:זה באמת מה שאת רוצה? שתמיד מי שיותר גדול ויש לו יותר כוח יתפוס מקום כשיתחשק לו? תחשבי על זה. גם אם תתנדנדי עכשיו, תחשבי על זה כשתרדי וכשתהיי בבית. אנחנו לא רבים איתך ואם את חושבת שזה בסדר אז תתנדנדי קצת. אנחנו פה בגן משחקים ורוצים שכולם ייהנו.
    וגם כשהיא יורדת אפשר לומר לה בשקט: אל תיעלבי אבל תחשבי על זה, אם באמת את מעדיפה שתמיד הגדול והחזק יתעלם מהתור ויעשה מה שמתחשק לו באותו רגע.

    פרייאריות תלויה בכל מאת האחוזים בהרגשה האישית, ולכן אפשר בכל מאת האחוזים שלא להרגיש פרייאר.

    בכל מקרה לא לגעת בה (גם לא בעדינות), לא להעליב ולא להשפיל אותה.

  27. אני מסכימה, אבל לדעתי אמירה מהסוג הזה הייתה זוכה לבוז טהור, וחוצפה נוספת, ואני חושבת גם שיש משהו מסוכן ומתנשא בלחנך ילדים של אחרים. בכל מקרה, אסור לגעת, להעליב, ולצעוק. אתה צודק.

  28. להשתדל בצורה מודעת לא להתנשא, אבל זה עלול להישמע כך, נכון.

    אנחנו יכולים להפעיל אחרת רק את עצמנו (וקצת גם את הקרובים לנו).

  29. קודם לקחו את הבגדים מהגברים.

    אחר-כך לקחו את השמות מהגברים.

    בסוף לקחו את ההתנהגות הבהמית מהגברים.

    פמיניזם, עאלק.

  30. ממש לא בטוח שהוא יפתח תחושה קורבנית. אולי העוול יעזור לו לכעוס כעס בריא ולפתח חוש צדק, ואת יכולה לעזור לו בזה.
    בכל אופן, חומרי היסוד שלו הם טובים. הוא נשמע עדין ואני בכל זאת חושבת שזה טוב לו.

  31. זה מתחיל כך

    אחר כך זה ממשיך בהשמעת מוזיקה רועשת ומפריעה כל שעות היממה

    זה ממשיך בעישון במקומות אסורים ונשיפת העשן בפרצופך

    זה ממשיך בחניה כפולה ועצירה כפולה תוך חסימת כל התנועה בלי לזרוק זין

    זה מתקדם לנהיגה פרועה, מעבר באור אדום, מעבר נתיבים, עקיפה מימין, דילוג על תור, נסיעה בשולים, פניה מנתיב לא נכון

    ואחרי זה אי עמידה בתור בבנק, חניה בחנית נכים,

    ואין גבול.

    חינוך ישראלי קלוקל ללא שימת גבולות , שכמעט לא נמצא לראות שכמותו בארצות נורמליות.

    וזה רק על קצה המזלג.

    למען האמת, אם אני הייתי עושה את זה בגיל של הילדה הזו הייתי חוטף סטירה מההורים, מיד, אבל אפילו לא חשבתי על זה כאופציה, גם כשהייתי ילד קטן.

    עצוב. בריונות מגיל צעיר תוך מתן הרשאה במקרה הטוב או גיבוי.

  32. באנגליה, למשל, בני נוער (ושם לא מדובר רק על ילדים קטנים) פורקים כל עול וחסר למי שיעיר להם. התוצאה היא שמבוגר שרואה התנהגות לא תקינה לא רק שלא מעיר עליה או מנסה לתקן אלא מסב מבט ומעדיף שלא להתעמת. התוצאה של זה הרת אסון וגם אנחנו עלולים להגיע לשם.

    הפתרון לבעיה הזאת לא צריך להיות ברמה של כל הורה המגן על הילד שלו, אלא ברמת החברה. אם כל מבוגר יראה את תפקידו כמי שאחראי להגדיר את הגבולות ואת כללי ההתנהגות והצדק עבור כולם – אז זה מפסיק להיות עניין אישי. אבל בשביל זה צריך הסכמה רחבה, וזו אולי עדיין לא קיימת היום.

  33. ברור לחלוטין שאין קונצנזוס על התנהגות חברתית בישראל, לא שפעם היה, אבל פעם אנשים היו זהירים יותר, מתונים, נהגו אחד בשני קצת יותר בכבוד, גם אם הוא לא חבר קרוב, וגם הילדים חשו בכך. היה כבוד למבוגר, וכך חינכו אותנו, לתת כבוד למי שמבוגר מאיתנו, היום הילדים דורשים את הכבוד ובזים למבוגרים.

    היום ילדים רואים איך אבא שלהם מחפש איך לסדר את העניינים ולצאת תמיד צודק ומנצח, ההורים מכניסים בבית אווירה של תחרות, רדיפה אחרי כסף וככל שיש תחרות גדולה יותר, ככה כל האמצעים כשרים אפשר לראות את זה בחיי היום יום בכל מקום.

    פעם הורים לא העזו להגן על הילדים שלהם ושיתפו פעולה עם עונשים מרתיעים, אם ילד שבר שמשה של דירת שכן עם הכדור שלו, ההורים התנצלו מכל הלב, שילמו פיצוי, ונתנו לילד עונש משמעותי.
    היום הם יטרקו את הדלת בפרצוף, ורק עם עורכי דין ומשפט ועדים הילד יואשם.

    אם ילדים רבו ביניהם למשל, הורים בעבר לא , התערבו, היום אם ילד יכה ילד אחר, האב של הילד המכה יגיד שהבן שלו גיבור.

    אם בבית ספר הילד קיבל עונש כי התחצף, אף הורה
    לא היה נותן לזה לקרות, היום אין גבולות
    הם זורקים אבנים על מורים מחוץ לכיתות, ואין עם מי לדבר. הם אלימים, הם מקללים ומשתוללים.

    היום כולם צודקים וכולם חכמים, בכביש, בבית ספר
    בבית ובעבודה.

  34. אבל אם זה היה קורה לי כנראה שהייתי מרביץ חתיכת שאגה על הילדה והיא הייתה יורדת משם בבכי להורים שלה, וכשהייתי רואה אותם הייתי שואג עליהם בהתאם. לאו דווקא פותר משהו.

  35. בן זוגי אומר שכל "הגיבורים" כאן לוקים בחוסר אונים ניכר, כולם כולל כולם. הוא חושב על הרצון של הילדה הזו במגע ותקשורת בכל מחיר. צובט בלב, האמת. אני מרגישה אשמה, אם כי היו עוד נסיבות לסיטואציה הזו, תינוקת בוכה בעגלה, רצון שלי ללכת כבר, וכאמור הילד.
    במובן הבסיסי, הילדה בהחלט הרתיחה כי ההתנהגות חסרת התחשבות וגסה. ההיקש לתרבות הישראלית אולי נמהר כאן, משום שלדעתי מדובר בילדה שאין לה מספיק תמיכה.

  36. למה אתה יוצא מנקודת הנחה שחתיכת שאגה שלך הייתה גורמת לילדה לרדת משם בבכי להורים שלה? לי נשמע שילדה כזאת הייתה שומעת את השאגה שלך, צוחקת לך בפנים וממשיכה להתנדנד בכיף. וגם שאגה שלך על ההורים לא הייתה מביאה לתוצאות שונות ממה שהיה בפועל (משיכת כתפיים חסרת אונים מצדם, נו).

    מצחיקים אותי אנשים שבטוחים שאם הם רק היו במקום ובזמן כלשהם והיו מרימים את הקול אז כל העולם היה מיד עובר לדום. למה מה?

  37. שום שאגה לא הייתה עוזרת איתה. מאתמול אני מריצה סימולציות אלטרנטיביות של מה הייתי אומרת לה.

  38. שאם לא יפסיק לרדוף אחרי הבן שלי ולדרוך עליו (הוא היה אז בן שמונה חודשים, זוחל), אני אעקור לו את האף.
    עד היום אני קצת מתביישת בזה, אבל מה יכולתי לעשות? נזיפה לא עזרה, להרחיק את הילד שלי לא עזר – המפלצת הקטנה רדפה אחרינו כדי להמשיך לדרוך עליו, האבא של הילד לא עזר – הוא עמד בצד ודיבר בפלאפון.
    שבר לי את הלב לראות את הילדון הקטן שלי, שחייך חיוך כל כך רחב כשהילד הגדול התקרב אליו, פורץ בבכי אחרי שדרכו לו על הראש.
    אגב, היה עצוב גם לראות את הילד הגדול שניסה בכוח למשוך את תשומת לבו של אבא שלו אבל ברגע האמת, לא אכפת לי ממנו אם הוא פוגע בילד שלי.

  39. הרי בדיוק על זה גרוסמן דיבר בערב ההוא. זה מפעפע, אנחנו נושמים את זה עם האוויר.

    בסיטואציות דומות לזה, כשאני עם הילדים ומישהו מתנהג כלפינו בבריונות – אני מסבירה לילדים שלי שירידה לרמה שלו פוגעת בנקיון ובטוהר האנושי שלנו, וגם אם נדמה להם לרגע שהוא ניצח, בתוקף היותו חזק, הרי שהנצחון הוא שלנו, כי אנחנו לא מתבהמים בהתבהמותו, לא נעשים נגועים באותו נגע. ולא שלפעמים אני לא צורחת בתסכול כשמישהו חותך אותי בנבזות בכביש. אבל המסר העקבי והבסיסי שלי הוא – אנחנו לא כאלו, יהיה מה שיהיה, גם לא יגרמו לנו להיות כאלו. זה מה שהייתי מסבירה לילדה – שאולי נדמה לה שהיא ניצחה, אבל בסך הכל היא הפעילה כוח – לא שכל, לא מחשבה, לא התחשבות, לא לב – רק כוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *