ברבע לשש בערב החדר קפא

רק

מרחוב קרן קיימת לישראל נשמע השאון המוכר

רכבי השטח והכרך כובשים את האספלט

מנועים קדימה

וכל היתר נדם.

גם שני הילדים שחדלו ממשחקם

הבינו כנראה

שמישהו עצר את התמונה

שלף את הסוללה הגדולה

רוקן את המגירה

איזה שקט נורא.

ואז

התנקשה בליבי אותה הודעה

 

 

 

 

7 תגובות

  1. עמיחי, אני טובעת בחוסר בטחון. לא שלחתי שום שיר לעורך/ת עדיין, אני חוששת מדחייה. שלחתי סיפור לכתב עת שאני מאוד מקווה שיתקבל.

  2. מעוררת בי אסוציאציות של הנקישה המפורסמת בדלת, זו שאחריה החיים שונים ורעים יותר.
    מקסים.

להגיב על שי טוחנר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *