בלתי נסבל, ובצדק
אם יש רגעים קשים, מאיינים באימה שלהם, זה הרגעים האלו שבהם ילדיך, יקיריך החשובים מכל, בשר מבשרך, נתפסים בעדשה הפרטית שלך באופן "לא פוטוגני". בחולשתם, בשעמומם, בריקנותם המבהילה. כמה עצום הוא הפער בין המתיקות, החן והקסם הפרטיים שלהם, לבין הרגעים האלו שאיש לא דיבר עליהם, איש לא יידע אותנו על אופיים המעציב. נדמה לי שדוד גרוסמן נגע בזה, בכמה מספריו, אבל הדוגמאות לא קופצות לי לראש, ובכל מקרה, לא רוצה להתנחם עכשיו בספרות. אני מקופלת בכיווצים מהמחשבה על זה.
בגלל שילדים מתויקים בתודעה בתור השריד האחרון בעולם לאהבה אוטומטית, נעדרת התניות, חייתית, קשה כל כך לקבל את הרגעים האפורים האלו, יותר מכל הם אפורים. אולי משום שזו מראה מפחידה לעתיד, הם יהיו אנשים, הם לא יהיו כל כך חמודים, יהיו להם חולשות גדולות מאלו, הרגעים המתוקים והכרוכים האלו יהיו מעטים עד בכי.
אולי בגלל זה גם רבים כל כך רגשי האשמה, של כל ההורים, אולי כשאומרים לנו כל הזמן "הילדות שלהם לא חוזרת, אחר כך תצטערו שלא הייתם שם מספיק", מתכוונים גם לזה.
ועוד יותר בלתי נסבל
לזהות כמה אני לא פחות מהם, נעזרת בנחמה שלהם, כפלסטר קיומי. במגע הבלתי מותנה, בצורך ובתלות, כשהואקום ההוא נפער, כשאין מקום אחר.
אסור לחשוב את זה, בודאי שאסור לכתוב את זה.
אני לבד בבית והילדים כבר ישנים ועדיין לא מעיז לקרוא את זה בקול.
מאיפה האומץ להסתכל לתהום הזאת בשחור שבעינים?
בהצלחה שאתה הולך לצלוף בי. אין לי ברירה, זה לא אומץ, זה היעדר אופציה אחרת.
אבל אני צולפת בעצמי מספיק כנראה
את שרוטה בלי תקנה
הרגעים האלה הרי לא עד כדי כך נדירים
קיים מנגנון הורי המונע מאיתנו לראות אותם בדרך כלל
ההוכחה: הקדישי מעט זמן להתבוננות בילדים של אחרים. ראי כמה הם מפונקים/אלימים/הולכים להיות מבוגרים מגעילים.
אבל לא הילדים שלנו…
את (בוחרת) להרים את המסך
ולחיות את הדקדוק הפנימי הזה
אני לא בטוח שהתחביר שלי יחזיק מעמד
וההומאז' יפה. זה יותר אפור מילדים אלימים או מפלצתיים, קודם כל שלי קטנים, אבל בכנות, בילד הגדול, בן שש, אין גרם אחד של אלימות . להפך, הוא רך להדהים. אני בכל זאת מזהה רגעים אפורים שאולי אין בו עדיין רשעות, אבל דברים אחרים יש, ואני מנסה להיות זהירה.
נורא קל להיות צדקן, לומר שילדים מגעילים כי זה מה שלימדו אותם, זו הדוגמה שנתנו להם, אולי לא תמיד זה נכון. אני חושבת שקשה כל כך להסתכל עליהם כך כי זה סודק את מעטפת הילדות כשהם מתנהגים בצורה כזו.
אני צופה הרבה בילדים שונים, הם יכולים להיות אנשים זקנים לפעמים בהתנהגות שלהם.
לדעתי: איזה יופי כתבת, מתחשק להלחין את זה.
נגיעה מעניינת בכישורי אינטליגנציה אימהית. מעולם לא ציפיתי מילדיי שיהיו מושלמים, עצם הניסוח של מחשבה כזאת נשמע לי ילדותי לגמרי, מהז'אנר של 'ומאז הם חיו באושר ועושר'. אני כל כך לא מאוכזבת מגילויים מהסוג שמנית, ואף על פי כן הם נפלאים בעיניי כי הם שלי, ואני מעריצה גם את השריטות שלהם. מה זאת אומרת 'ריקנותם המבהילה'? הרי הם ילדים. לפעמים הם מדברים שטויות, או עושים שטויות, אילו היו מושלמים זה היה מבעית אותי לחלוטין. איך אפשר לתפקד בנסיבות כאלו בכלל, כאמא בלתי מושלמת בעליל לילדים מושלמים? זה קטלני.
לחשוב על ההורים שלי רואים את הרגעים האלה שלי
התהום פעורה לא רק מלפני אלא גם מאחורי.
וכל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי הוא העומד
אחת שתיים שלוש
לחשוב על מה שכתבת
עכשיו, כשהבנים שלי עברו מזמן את גיל העשרים.
מירי-את אמהותי הלא מושלמת אני מכירה מבפנים, לכן אף פעם לא ציפיתי מהם להיות מושלמים, אוטופיות זה טוב לסרטי מד"ב. ממש לא דיברתי על אי מושלמות, אלא על תכונות חנוך לוויניות בהתהוות, קטנוניות, גרגרנות, אנוכיות, דברים שגם בי יש, מה לעשות. המשפט האחרון תקע דוקרנים בכל מקום בנפשי. פעם אצטרך למחוק את הפוסט הזה.
ג'ייקיל, איי! לא חשבתי על זה. אוקיינוס שלם של צער.
שבהם אנחנו, כילדים, מבינים פתאום שההורים שלא לא מושלמים, הם רגעים שאי אפשר לשכוח אחר כך בחיים. רגעים שבהם את יודעת שלפעמים יהיו רעידות אדמה ואיש לא יציל אותך מהן, כי לא באמת נולדת לסופרמן וונדרוומן
כמו שחשבת
פעם ראשונה שאני מגיבה בבלוג שלך שאני קוראת באדיקות וזאת משום שהפעם באמת הצלחת לגעת לי בבטן הרכה באבחנות שלך. אני בימים האחרונים חושבת דוקא על משהו אחר, על כך שהילדים שלי יהיו אולי בינוניים ולא הכי הכי כמו שאני רוצה לחשוב. שאולי לא תהיה בהם חוויה מתקנת עבורי במובן הזה. שהם יהיו רגילים כמוני.
היא לא מושלמת, בדיוק כפי שאני לא מושלמת. איכשהו, דרכה אני רואה גם את הפגמים שלי, וזה , במקום לערער, מחזק אותי יותר. אין לי מושג למה. הכל נראה אצלה, בגילה הצעיר, כ"כ חינני. ולגבי מקום לנחמה, לפעמים זה מספיק. נכון?
נקודות חשובות עלו פה אצל שלושתיכן.
דפנה, כן, מזדהה. זה שווה פוסט נפרד.
איילה, שימח אותי שהחלטת להגיב ושאת קוראת. כן, זה נושא עצום מה שנגעת בו, התקוות שלנו שההצלחה והמיוחדות של ילדינו ישפיעו עלינו, יעידו עלינו, יחלצו אותנו מהאפור .
בתיה, אני מקווה שהבנתי, החינניות היא ועוד איך מקום לנחמה, דיברתי גם על זה.
כל דבר שהוא פחות ממושלם מדהים לפעמים, מזעזע את הסיפים, כי ברגע הלידה הם מושלמים ללא רבב.
והחיים מוסיפים לנו שכבות, ועם כל שכבה גם פגמים, וכך מאלוהיים הם (אנחנו) הופכים אנושיים. לנו כהורים זה לא תמיד קל, אבל זה מקרב את הילדים אלינו.
ורק אנחנו נדע תמיד שראינו את הניצוץ האלוהי שבהם בלידתו, ושהוא שמור בתוכם. וכשכולם ישפטו אותם, נוכל לאהוב את הניצוץ האלוהי בילדנו ואותו עד לאין שיעור. זה התפקיד שלנו. זו המתנה שלנו.
כשהילד הפרטי שלי נתפס בעדשה שלי בשעמומו וב"ריקנותו המבהילה" אני יודעת שאני מטילה עליו את הצל שלי,ברגע רע במיוחד, משקיפה עליו מתוך עדשת עין הדג החנוך לווינית שאני סוחבת. העדשה הזאת יכולה להפוך כל פרח לחלום בלהות.
וזה קשה במיוחד אם העדשות האחרות שלך מרוחות בווזלין
"עדשות אחרות מרוחות בוזלין", את מנסה לומר שאני מתבוננת על עצמי במבט רך מידי?
או על הילדים?
כן, אני מסכימה בעניין הצל, שלפעמים הוא פשוט מצב רוח לדיכאון, אבל אני עדיין מחזיקה בדעתי שגם להם יש חלק בזה, הם בני אדם קטנים. שעמום הוא חלק מהם.
רוני, אני לא יודעת אם הרגשתי ניצוץ אלוהי, הרגשתי התרגשות ארצית גדולה מאוד, ועוד דברים, ואני חושבת שאני כן מכירה את הדבר הזה שהופך אותם למי שאני ילדתי, לאלו שנפשי כל כך קשורה אליהם, את הפינה האינטימית החשובה ביותר, בינתיים מכירה.
גרגרנים, מניפולטיביים, עצלים, נודניקים, טיפשים, מרושעים – אלו לא תכונות חנוך לויניות אלא תכונות אנושיות. חנוך לוין כותב גרוטסקות, הוא מציג את דמויותיו לאחר ששם מול בני אדם רגילים מראה מגדילה. אני לא יכולה להסכים איתך. ולמי שכתב שתינוקות בני יומם הם מושלמים – זה הרי סירוס היסטרי של המציאות. בני יומם לא מסוגלים לבטא את רצונם, הם תלויים בנו באופן מוחלט, ממתי חוסר ישע=שלמות
אולי ילדינו הגדלים מזכירים לנו את שאנו מנסים להדחיק – את היותנו בני מוות
בילדינו. ריקי, שיעמום של מי? שעמום זה הלך רוח ולא תכונה. וכן, הם בני אדם קטנים, יש להם כלמיני מצבים מנטאליים.אבל לא ברור לי למה את מתכוונת ב"ריקנותם המבהילה". זה נראה לי השלכה פראית של מצב מנטאלי שלך.
בשקט שלהם. אחרי שאת משביעה את רעבונם ודואגת לנוחיותם הם שלווים באופן שלא רואים שוב לעולם. הם באמת לא רוצים כלום, לא חושבים על כלום. הם Being.
אני כמובן לא חושבת שכיף להיות תינוק או שמשם רק מתקלקלים, אבל הפוטנציאל הטהור והאינסופי שמור לרגע הראשון. בכל רגע אחר כך נסגרות עוד אפשרויות.
נ, אולי זה בעצם ציפיית שווא, אבל מאז שהייתי ילדה, תפסתי משהו ברובד כמעט מיסטי על הרגעים המכניסטים של אימי, על הרובוטיות שבה האנוש איננו, יש .. ובכן, אינני יודעת מה זה. מאוחר יותר בגילאי סוף ההתבגרות קראתי שהרעיון לא חדש, ויקטור אוספנסקי דיבר על זה בחיפוש אחר המופלא . הוא קרא לזה הירדמות בהקיץ או משהו. אבל זו סטיה פראית מהנושא. אני מניחה שאת צודקת ואני עושה השלכה שלי, קשה לחשוב שילדים בגילאים כאלו מרגישים ריק באמת, אולי באותה שניה, הם באמת לא נאחזים בשום דבר קונקרטי, כזה שיגדיר אותם, ואולי בעצם העולם שלהם כל כך נסתר ממני, כבר עכשיו.
מירי, אני עוד חושבת על מה שכתבת
גם אני לא מתחברת לזה.
ריקנות מבהילה – לא מצאתי מעולם ריקנות משום סוג אצל ילדי. זה מגיע מאוחר יותר אולי. אני מסוגלת לחבר את המלים האלו רק דרכך – אולי כשאת מרגישה ריקנות, הנוכחות של הילדים מבהילה. איך משהו ריק כמוני יכול לגדל/לתמוך/למלא/להיות אחראי על משהו צעיר כמותם.
יפה כתבה מירי על האנושיות שלהם,
ויותר מזה על כך שהתבגרותם וגדילתם מזכירה לנו שאנחנו בני מוות. נפלא.
וחוצמיזה חשבתי שאת יודעת שאת קצת מוזרה. מה אכפת לך אם זה מה שיחשבו.
יופי של דיון יש פה.
מאז לפני יומיים שראיתי את "לא ארץ לזקנים", המילה "שיגור" בתחתית הטקסט הזה ממלאת אותי חיל ורעדה.
עשות את ההפרדה כבר הרבה זמן. כשהם נכשלים ומתגלים בכיעורם אני מרגישה שנכשלתי. שיכולתי אחרת. שאמהות אחרות היו מצליחות יותר.
כשהם מצליחים ומתגלים בגדולתם אני יודעת שהם נולדו עם זה , שהם ירשו את זה, שהם עמלו על זה. לא רואה איפה החלק שלי בזה.
וגם תגובות הסביבה הן כאלו.
משבחים אותי על הטוב שבהם ועל הרע (ויש רע)
כשאני מאשימה את עצמי אומרים לי להפסיק עם רגשי האשמה האלו כבר.
)):
אולי אלך לרובן………..
((:
הרבה נקודות למחשבה.
רונית, כן, ודאי שאני יודעת. 🙂
אני הולכת ומשתכנעת שאתן צודקות, שזו רק השלכה שלי, הריקנות.
אמא של, אני לא יודעת באיזה גילאים מדובר, אבל את עצמך אומרת כאן שצריך לעשות את ההפרדה, שהסימביוטיות רעה. אני באמת חושבת שלא את הכל הם ירשו, שכישלון לא תמיד מעיד עלינו, וגם לא הצלחה. למשל, כל הזמן משבחים אותי שהגדול כל כך מנומס. ואני אחת שפה ושם פולטת "כוס אוחתו"! או משהו כזה. הוא עצמו החליט לדעתי לא לאמץ את המנהג הזה. אישיות.
שאת מההורים שעוד מסוגלים לזהות את חולשות ילדיהם. תקראי את מוכרחים לדבר על קווין. יעשה לך פרופורציות.