ביליארד

על אף שהגברים הגיעו לפניה, בנערה הבחנתי קודם. הם נכנסו לחדר הביליארד שמחזיק בית הקפה מאחורי המטבח, ובו ריח מעופש וכורסאות קטיפה שחורות. הם אמדו את השולחן, העיפו בנו מבט חטוף, ופנו למשחק שלהם. כמה דקות אחר כך נכנסה הנערה, בשתיקה. היא התיישבה על כורסת קטיפה, וכמעט נבלעה בה, משום שלבשה כולה שחור, שיערה היה פחמי ממש, ועורה – עורה היה כהה מאוד.

היא התבוננה בגברים המשחקים, המלצר נכנס ושאל אם אפשר להביא להם עוד משהו. הגבר עם הראש המרובע, אמר "תדאג לה למשהו לאכול". רק אז הבנתי שהם קשורים. השולחן הקטן שבו ישבנו, שתי נשים עם מחשב נייד שמדברות על אינטרנט –  היה סמוך מידי לשולחן המשחקים שלהם. מידי פעם נעמד אחד השחקנים וכיוון את מקל הביליארד למכה, כשקצהו כמעט ננעץ בי. הכדורים נקשו ושקשקו, כמו רעיונות, שפתאום מגיחים לך להכרה ואת שומעת "קליק"!.

ואז הם התעייפו, הם הצטרפו לנערה והשתלבו בספות הקטיפה השחורות, שמישהו לא הקפיד לנקות מהם  את אפר הסיגריות. הנערה עישנה בעצמה, היא סירבה לאכול והסתפקה בוודקה נקיה. השיחה התפתחה, בטונים נמוכים, מידי פעם קירבה הנערה את ראשה כשהיא רוכנת קדימה ושאלה "אה"?.

הם דיברו על שיקולים. "12 שנה בכלא הוא קיבל. הוא יוצא, אף אחד לא מכיר אותו, הוא כלום", טענה הנערה.

"אבל יש לו הרבה כסף, הוא עושה מה שהוא רוצה", ענה לה הגבר עם הגולגולת השטוחה מאחור והמבט הקשוח, קשוח או אטום, אני לא בטוחה. "אבל מה זה שווה לו הכסף? הוא כלום, מי זוכר אותו?"

הגולגולת לא התרצתה. עיניו הקטנות הביעו מורת רוח. "זה תלוי", הוא ענה.

"כולם שונאים אותו", היא פסקה, "אני לא מכירה אדם אחד שאוהב את יצחק".

דקות אחר כך היא עברה והתיישבה על ברכיו של הגבר הזה, והוא כרך את ידיו סביב מותניה, השיחה נמשכה.