צהריים בתל אביב, בית קפה עסוק. לקוח מבוגר, מבוגר מהסבא של הבן שלי לדעתי, נכנס לבית הקפה, ופונה למלצרית שאת שמה הוא יודע, וגם היא כבר עמדה על שמו, "בואי תציעי לי דברים טובים".
היא מתעכבת, הוא ניגש אליה, בלבביות גדולה מנשוא ומיותרת הוא שואל אותה לשלומה, מה נשמע, מה חדש, איך את? ואז, מול עיני הנדהמות, מתקרב אליה מהצד, מניח זרוע על כתפה, לכמה שניות. שפת הגוף שלה, הפנים שלה, שידרו שניה של מבוכה. הוא המשיך בשיחה הסחבקית, מה, הוא לקוח ותיק, הם ידידים קרובים, ואז בחר לו שולחן. כמה דקות אחר כך היא ניגשה ובעדינות העירה לו שמה שעשה לא מקובל, והיא מבקשת שלא יחזור על זה. הוא היה נבוך, אולי קצת האדים ואמר, מאה אחוז, תודה שהערת לי, "זה מתוך ידידות". הוא שב והתנצל, ניכר שהיה מבויש, ואז הסדר שב על כנו והוא הזמין את המנה שלו.
ברגעים כאלו אני רוצה לחיות בבריטניה, בסינגפור, בכל מקום שבו אנשים נולדו עם הקוד התרבותי שבו מעשה כזה הוא בלתי נתפס בגסותו.
שהתנצל על המקום, שהבין את הבעיה. ואף שהודה על ההערה. גם זה לא מעט.
שהבין שטעה, שגופהשל המלצרית אינו שייךלו.
אולי זה נה שמבדיל בינו לבין עברייני מין הבטוחים שגופה של כל אישה מסור בידיהם.
כי כמה פעמים זה קרה, בכל מיני סיטואציות דומות בין אם פיזית או מילולית, שלא מצאתי את האומץ להגיד שזה לא מקובל ולא מתאים לי.
זה מתחיל מזה שלא מעירים על נגיעה בכתף שאינה במקומה ונגמר בלשון…
לא יודעת..לפעמים זה בסדר לגעת..לפעמים זה באמת מתוך ידידות..אני נוהגת לגעת..נוגעים בי.., מתוך שמחה מתוך חיבה..
בסדר..אז מי שלא נעים לו/לה שיגיד/תגיד..
הבעיה היא עם הנגענים המקצועיים שעושים את זה בחרמנות מגעילה, באופן קבוע
וזה לא מתוך ידידות או שמחה או חיבה
זה מתוך חרמנות מגעילה
יש ויש
סנדי, ברור שלפעמים זה בסדר. לפעמים זה אפילו רצוי מאד. השאלה היא מה קורה כשזה לא רצוי.
הסיפור דווקא שימח אותי – דוגמא לאיך ראוי להתנהג כשמישהו עובר קצת את הגבול ואיך ראוי להגיב להערה שכזו – כי זו לא רק שאלה של קודים תרבותיים מקומיים, אלא גם של קודים תרבותיים בין-דוריים.
ויפה שהוא התנצל ושכל הסיפור הלא סימפטי הזה נעצר בזמן.
אני מסכימה עם סנדי, לפעמים זה כן ממש בסדר,לא נראה לי נכון לאסור על כל סוג של מגע באשר הוא.
נראה לי שצריך ללמוד מהמלצרית הזאת ולהבהיר דברים ברגעים אפורים של מבוכה וספק.
מה שהרתיח אותי זה חוסר הגבולות, הפמיליאריות הכל כך מוכרת, שבה אנשים כל כך אוהבים לגעת כמחוות חיבה. זה לא מנומס, וזה דוחה בהקשרים כמו זה שהבאתי כאן.
אם אני פוגשת ידיד ותיק, אין לי בעיה עם מחווה כזו.
ויש קודים תרבותיים שונים.
את ראית את חוסר הגבולות שהוא הפגין, הוא היה בטוח שזו הפגנת חיבה לגיטימית. שהם ידידים ותיקים.
התגובה שלו, המבוכה שלו מעידות שהוא לא התכוון להיות כוחני, שהוא לא ראה את הגבול שאותו הוא חצה.
יפה שהיא העירה, לא רק כדי להחזיר לעצמה את הגבול שנגזל ממנה, אלא כי אני בטוחה שמעכשיו הוא יידע להיות יותר קשוב.
אם היה מדובר בגבר צעיר ויפה במקום בזקן.
(אני ממשיך את אוהד)
איך היתה נראית אותה סיטואציה
אילו המלצרית היתה סבתא
והוא בחור צעיר
או אם המלצר היה הסבא והלקוחה צעירה וחיננית
(:
שאם זה היה גברבר צעיר וחתיך היא הייתה נהנית מזה. כולנו כאלו.
אורית, הבעיה הזו שורשית. נכון שהוא התנצל, אבל יש במקומותינו יותר מידי אנשים שבטוחים שהם צריכים להביע חיבה בדרך פיסית וזה פולשני ומכעיס. על אחת כמה וכמה כשמדובר בלקוח ומלצרית, שם האדנות מרגיזה מאוד.
עבדתי פעם עם טיפוס שהבוקר טוב שלו היה לחפש נקודות תורפה על גופך כדי לשלוח יד ולצ'צ'מץ' (אולי פור-פליי בין מתאבקים, לך תדע). עשה לי את זה פעם, ובפעם השנייה התרחקתי ואמרתי, 'לא, אתה לא עושה את זה', אבל בטון של 'ארצה, ארצה'.
השיטה שלי היא הגזמה של פעולת הנוגע והממשש, הגחכה, הזרה שלו, מה שתרצו.
אגב, קיים גם בלחיצות ידיים. מכה שלא כתובה בספרים של חנה בבלי.
לאנשים שונים יש רגישויות שונות למגע.
איפה שאת רואה אדנות לקוח-מלצרית, אני מניחה שהוא רואה את ביטול המעמדות והוא מפרש את הנגיעה בה כהפיכתה לחברה, לשווה לו.
יש לי חברה טובה שנוגעת, בלי משים, בבן שיחה כל פעם שהיא מדברת.
הנגיעה הזו לא נתפסת אצלי כמינית והיא עדיין מפריעה לי כי גבולות המגע שלי אחרים משלה.
מה שנתפס אצלי כפולשנות, נתפס על-ידה כאינטרקציית תקשורת לגיטימית, כמעט כמו דיבור מילולי.
אז התגברתי על המבוכה והסברתי לה שקשה לי עם זה, היא מצדה עושה עכשיו מאמץ למתן את הנגיעות-באוטומט.
היה עדיף כמובן אם הרגישויות של כולנו היו מכוילות באופן זהה, מכיוון שהן לא, תודה לאל על אמצעי התקשורת שניתנו לבני האדם כדי לכוונן אותן.
אתרע מזלי ונכחתי בפגישה במוסד ציבורי עם אדם בגיל דומה לגיל של הבחור מהסיפור שלך.תוך כדי המתנה ,הוא החל לגעת במזכירה שישבה שם.כאילו שבגילו זה נטול הקשר מיני…אבהי…מרוב בושה לקחתי את הרגליים והסתלקתי.
הנגיעה בסיטואציה הזו, של לקוח-מלצרית, יש בה טעם לפגם.
שמחתי לקרוא שהיא העירה לו. יש תקווה.
קיבלתי המון תגובות גם במייל ובטלפון.
אורית, אני חושבת שאת צודקת. פעם הייתי טיפוס הרבה יותר פיסי, והבנתי שיש אנשים שיש להם גבולות אחרים. בהדרגה גם אצלי הגבולות התהדקו והשתנו. אני לא צריכה שום ביטוי פיסי כדי להביע אכפתיות או כל סוג של רגש עם מכרים וחברים.
עמיר, נשמע באמת מביש. במקרה של הסיפור שלי, מהצד זה לא היה נראה ביטוי מיני, אלא כמו שהסברתי, אבל חברה כתבה לי שזו התחסדות לנתק את הקונטקסט הזה מאדם מבוגר.
אירופאית. או שיש איזה קושי עם אינטימיות. אם את רוזנת גרמניה, אז באמת חשוב מאד שיהיו כללים ברורים. חיבוק לבני משפחה, נשיקה על הלחי למעגל הראשון, לחיצת יד לשני וכו'. אבל אינטימיות יכולה להיווצר גם בין זרים למחצה, לקוח קבוע ומלצרים. ומעצם טבעה של אינטימיות, שיש בה כללים מוסדרים אבל גם מחוות מפתיעות. וכן, לעיתים גם מחוות לא רצויות על ידי האחר. וגם התגובה של המלצרית היא כמובן לגיטימית בעניין הזה. זה חלק ממגע בין אנשים, לפעמים הוא לא לגמרי נעים, לא כמו בין חדרנית ללקוח במלון. ודווקא הסלידה של המופה כאן היא המוזרה
בניגוד לעמיר שהגיב מעלי ,
אני דווקא סבור שאין שום צורך בהקשר מיני או אבהי כדי להבין את הסיטואציה.
המגע הפתאומי הזה בין גופים הוא בעיני גסות רוח, פלישה לטריטוריה פרטית.
גם אם יש היכרות קודמת בין ה"משתתפים"
ל"נו טוף" – יכול להיות שגם לי יש קושי עם אינטימיות .