בלי ציניות הפעם.

הגדול בעוד כמה ימים בן שש. מגיעים הביתה מהגנים, הוא מתרפק על אחותו בת השנה ורבע ואומר לה: "ניצן, איזה יפה את, את יודעת שאת מאוד יפה? איזה מזל שיש לי אחות כמוך, איזה מזל!".

ואני מקשיבה מהצד, וליבי מוצף מתיקות.

לאחותו שעדיין לא הולכת ומדברת רק כמה מילים, מסתמנת אישיות ממזרית, מלאת חן והומור. ראשית הדיבור היא תקופה נפלאה, לחזות בדרך שבה הם רוכשים שליטה במילים, שוברים אותן בדרך מקסימה, בונים מהן גרסאות משלהם. היא למדה לומר את המילה "בית" מתוך השיר שאני שרה לה "עשר אצבעות". את הבית היא חותכת באות ת' האחרונה, בצורה מצחיקה מאוד, כך שיוצאת לה הגייה תקיפה משהו. חייזרית.

מידי פעם, משום סיבה ברורה,  היא פוצחת בקריאת "ואוו!" כמתבגרת מתלהבת. מושכת את ההברה, את השורוק, ומטעינה בכל הבית שחוק ושמחה .

גם כשאני עוברת איתה ליד חנות ונשמעת מתוכה מוזיקה, היא מיד מנענעת את הראש, מתמסרת לה, כמו מתבגרת, כל הגוף שלה רוקד. אז היא אוהבת מאוד מוזיקה, אבל חוץ מזה, היא לא דומה לי. שיער זהוב כתום, עיניים כחולות. כשאנשים רואים אותה הם אומרים לי "יצאה לך שבדית".

איזה אנשים הם יהיו? האם יהיו כרוכים אחריי רק טיפה ממה שהם עכשיו בבגרותם?

האם יהיה ביניהם קשר כזה שנסמך על הרגעים האלו מהבית? האם הזכרונות האלו מהבית ישמרו אצלם בקופסת יהלומים, כאלו שאפשר להוציא בימים רעים? הבית שלא היה לי, הבית שאני מנסה ליצור להם. בעשר אצבעות לי יש.

 

מוזיקה וקליפ

והנה קליפ ושיר יפהפה של סוזן וגה הנפלאה כל כך, Tired of sleeping. כרגיל היא כותבת נהדר.

http://www.youtube.com/watch?v=tHdpx98Eo5w

 

 

 

18 תגובות

  1. כן, לעתים זכרונות מהבית נשמרים, והם עוזרים בחיים כשהם חיוביים. משפחה עם יחסים טובים בתוכה ואהבה תקרינה לכל המשך הדרך.

    כשההיפך נכון יכולים להיגרם נזקים להמשך החיים, וכאן זה תלוי באדם עצמו אם הוא חזק ואם הוא יכול להתגבר על זה , להמשיך בצורה נורמלית ולהעניק לילדיו מה שנחסך ממנו. דוגמאות כאלו לשני הכיוונים אני פוגש יום יום.

    וסוזן ואגה – אחת הכותבות הגדולות. מסכים.

    שי

  2. לבנות יש אישיות ממזרית יותר מלבנים
    בנות מתפתחות ותחמניות יותר
    זה מצחיק איך שילדים מתנוענעים לשמע צלילי מוזיקה, זה אומר כמה מוזיקה זה דבר טהור וטבעי
    אם היא אמרה "בית" קודם סימן שהיא תהיה ארכיטקטית
    אבוי, זה לא מה שאת רוצה, הניעי אותה בעדינות לכיווני היי טק כבר עכשיו, או לענייני כספים וכלכלה
    כן

  3. תודה ששיתפת אותנו!

    מה הקטע עם הילדות השבדיות שנולדות לאנשים פתאום? גם לי יצאה כזאת. גם היא היתה מתנועעת למוסיקה, בחן שחייב להיות מולד. כשרק התחילה לדבר, אחד הביטויים הראשונים שלה היה "לא רוצה", שנשמע יותר כמו "נו טההה", במשיכת כתפיים אקספרסיבית. זה נאמר, לדוגמה, בכל פעם שרציתי להוציא אותה מהאמבטיה. כל כך אהבתי לשמוע אותה אומרת את זה, שהייתי בכוונה מאיימת להוציא אותה מהאמבטיה כל כמה דקות, רק כדי לשמוע את ה"נו טההה" המתוק…

    לכי תדעי מה יהיה איתם כשיהיו גדולים. הכל יכול להשתנות. אבל כשהבסיס טוב…

  4. אני זוכרת שהתחלתי להגיב לך קצת אחרי שהשוודית נולדה. כמה כאב ותהיות היית מוצפת.
    כמה קושי היה לך, כמה אומץ לבדוק את האמהות שלך, את האהבה ואת עצמך מול הילדים שלך, המשפחה שלך ועצמך. תראי איזו דרך מדהימה עשית בשנה וקצת. איך את מרגישה וכותבת ואומרת בקול רם ופשוט את האהבה הזו לילדים שלך, במילים ברורות , בחוץ, מול עצמך ומול העולם.

    יום אהבה שמח ר. מותק, רק אהבה. מגיע לך 🙂

  5. גילי, הבת שלי עוד לא אומרת לא רוצה, אבל היא צועקת, "גיה"! כי היא מקצרת את העוגיה, והיא כמו אמא שלה חובבת מתוק.
    אש'א, תודה, תודה. איזה כיף לקרוא, את כמו אמא וירטואלית אידיאלית. וגם לך מגיע, המון .

  6. כתבתי בפוסט "הבית שאני מנסה ליצור להם". אני לא לבד בזה, יש להם אבא איתי, והוא מנסה כמוני, אפילו יותר.

  7. בולעת את פיסת העוף של ארוחת הצהרים ומתענגת לקרוא איך אלו שהיו פעם,ההורים שלנו. אנחנו לא דומים להם היום, אולי קצת במראה ונדבקו פה ושם תכונות או הפרעות. וגם הילדים האלו יפתחו אישיות של דור האפס נקודה שתיים או שלוש.
    מלאכת הגידול היא כנראה מרגשת, אני רואה בה פריצת דרך חדשה ומפתיעה שמותאמת כמו חיישן לתבנית של הילדים שנולדו בתקופה זו וזו.

  8. אדריאן ריץ' כותבת על המעבר מזעם נשי למרחב אנושי. יפה לראות את זה קורם עור וגידים בתהליכים שאת מתארת כאן

  9. קרן – אשמח לשמוע יותר על מה שאדריאן ריץ' כותבת בהקשר הזה, קראתי שירה שלה וגם את הספר המפורסם שלה על אמהות, ברובו. עכשיו אני מפחדת שאם מחר ארגיש רע, לא אוכל לכתוב את זה, בגלל התהליך :))

  10. אדריאן ריץ' טוענת שעל האשה היוצרת לעבור דרך הכעס ולגדול מעבר לו. הכעס עבורה אינו מטרה בפני עצמה, ואינו המקום בו היא נעצרת כיוצרת, ומן הסתם גם כאמא. במובן מסויים את ממחישה את זה בתהליך שאת עוברת עם הילדים שלך.
    בהמשך למה שכתבת על התהליך שעשוי לחסום הבעה של כעס אחרי שהבעת מתיקות, כדאי לזכור שגם מתיקות אינה מטרה בפני עצמה, ואין צורך או חובה להעצר שם. במהלך התהליך של היותך אמא ויוצרת, את תפגשי שוב בכעס מן הסתם, ואין צורך להשתיק אותו רק משום שפגשת גם במתיקות. יחד עם זאת, הכעס כבר יהיה שונה, כי יהיה בו מרחב של חוויות אחרות. כבר לא תהיי מוגבלת, כאמא וכיוצרת, על ידי הכעס. אני מקווה שתדעי ללכת מעבר לו אל מקומות מגוונים ועשירים שאינם כלולים ב"חובת המתיקות".

  11. מעניין מאוד. באיזה מהספרים אפשר למצוא את זה, והאם זה תורגם? תודה רבה. אגב, גם כשאני פוגשת שוב את הכעס, זה כבר לא אותו זעם מסמא, מפחיד, הוא השתנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *