אתמול, כשלחצתי על שיגור הפוסט האחרון (שיר קצרצר), שאלתי את עצמי, כמה זמן אחרי שיגור הפוסט לרשימת התפוצה, ינשור ממנה אחד הקוראים. הנבואה הגשימה את עצמה, כמו תמיד, והיום גיליתי שנשר/ה אחד/אחת. טיפשי ולא נעים להודות, אבל זה תמיד מרגיש כמו צביטה בינונית באגו, ופקודת הזנק לרגשי התבוסתנות הקבועים שלי.
בלוג לא אמור לפעול לפי שיקולים כאלו, אבל אני שואלת את עצמי לאחרונה, אם מיעוט הפוסטים בנושא אמהות/הורות והעולם שסביבם, מאכזב את הקוראות הקבועות שלי, אולי גם את הקוראים. לא מזמן כתב לי ירדן לוינסקי, שבלוג שאינו עוסק בנושא על – אלא מוגדר לנושאים כלליים, צפוי להתדרדר די מהר. הוא מבין בזה, בלי ספק. לאחרונה הבלוג הזה עוסק גם ביחסים/אהבה ושברונה/זהות בזוגיות כי זה מה שהטריד אותי. אני זוכרת שבשנים הראשונות לאמהותי, אלו נושאים שלא התעניינתי בהם, הייתי כולי מרוכזת באתגר האמהות שלי, ביכולת שלי להיות אמא, אם בכלל, בסוגיות הסבוכות של איבוד הזהות שלי בתוך זה. תלאות שבינה לבינה הרחיקו אותי, ואולי זה מה שקורה עכשיו עם קוראת או שניים.
אולי זו סתם ביקורת על השירה, וזה לגיטימי, לא כולם חייבים לאהוב את זה.
| אבל בסופו של דבר, אני לא מסוגלת לכתוב לפי ציפיות מדומיינות. בגלל זה בין השאר הפסקתי לכתוב לעיתונים. יש לי עוד המון מה לומר בנושאי אמהות, אבל אני מרגישה שהגוון של דבריי משתנה. אם בהתחלה זה היה זעם קבוע, חוסר אונים, מרדנות נגד התובענות ההיא, ורצון תדיר לברוח, התקופה האחרונה, ובמיוחד האמהות בפעם השניה, ומשבר גדול שעברנו בבית ושרדנו אותו, גיוונו את התחושות שלי, פלטת הצבעים רחבה יותר. יש לי לפחות פעמיים בשבוע נקודות שבירה של אותה נערה מפונקת שבועטת בפנים, של האשה שרוצה לברוח לאיזו דירת סטודיו בלונדון ולכתוב ולכתוב, של עוד הרבה פנטזיות, סקס, שמרים ורוקאנרול. אבל ההתנגשויות מכאיבות פחות. |
המלצת חובה!
הדרה לוין ארדי הנפלאה, הוציאה אלבום חדש. שלושה קטעים ששמעתי ממנו, השאירו אותי על הרצפה מתדהמה, מרוב יופי.
קנו אותה, גם אני בדרך. השיר "מילים מילים מילים" נפלא. פה מצאתי את השיר "ראיתי מלאכים". כמה יפה הקליפ, תל אביב והדרה.
ואני בכלל לא מנויה. קחי גם אותנו בחשבון 🙂
מספר הקוראים שלי הוא בממוצע פי 10-12 ממספרם ברשימת התפוצה. התייחסתי לקבועים שהסכימו לקבל מייל כי שם רואים מי בוחר להצטרף או להסיר את עצמו, מספרית. אני תמיד מאוד שמחה שאחת הקוראים או הקוראים יוצאים מהחשיכה של האנונימיות וכותבים לי. תודה
ונעים לקרוא אותך, לחרדת הנטישה שאחזה בך אין בסיס מוצק. ואם להסתמך על הטרימינולוגיה הסבתאית, "אם מישהו לא ירצה אותך תדעי שהוא פשוט לא היה ראוי לך"
עוד אנונימית אחת שנפלטה מהאפילה
העיסוק שלך קודם באימהות ואחר כך בזהות ואחר כך באינטראקיה של זהויות איתו, איתם, עם העולם.
כתבתי לך כבר יותר מפעם אחת שהכתיבה החשופה והכנה שלך מגרדת ושורטת ומביאה אותי להרבה מקומות של הזדהות, למרות שאני לא אם. החיבור הוא במקומות שבהם אדם, אישה, מתבוננת בכנות על חייה. וזה מצליח לגעת, גם בשירתך ריקי
אני מרגישה אפרופו בלוג וקוראיו שקורים כמה דברים במהלך הזמן. מספר הקוראים לא קט, להפך הוא גדל כל הזמן… אבל מספר המגיבים קטן. הקוראים שלך / שלי מכירים אותך / אותי. את שפתך, כמעט את שפת הגוף הוירטואלית שלך, הם יודעים לאן את לוקחת אותם בהרבה מקרים וכמה גבוה או נמןך, וכבר אין להם צורך להגיד לך כמה את כותבת יפה או מרגיז או מרגש, כמה הם מסכימים או לא עם עמדתך ומילותיך…מה שמשאיר
אותנו לפעמים במצב תוהה של מה קרה, כשבעצם, לא קרה כמעט כלום…
ובלי ועם קשר – הדרך שעשית מול קוראיך / מולי בשנה וחצי שאני קוראת אותך כאן היא ישרה ואמיצה באופן יוצא דופן
🙂
ובקשר לנושאי הכתיבה – נראה לי שאחרי כמה שנים האמהות פשוט הופכת לעור שני, ומפסיקים לבעוט בזה, מתרגלים, מתאימים ציפיות, וזה טוב.
היום כמעט מעייף אותי לשמוע אמהות טריות מדברות בלהט על הגילויים שלהן או לקרוא על התהליך. כשעברתי אותו זה שיקף לי מצויין. עכשיו אני חוזרת לעצמי בהדרגה, ולפעמים מתאים לי להתרחק מהדברים האלו ולחזור לבינה לבינה, או בינה לבינו.
ויש לי גם זמן להיות רשומה ברשימות תפוצה, לקרוא שירה מידי פעם..
🙂
לא מנויה על הבלוג שלך, כי לא נוח לי להיות מנויה במייל, אבל חוששת שאין פוסט שלך שפספסתי (כי את ברסס שלי). וכן, גם אני מכירה את הצביטה בלב, והמעניין הוא שגם אני יודעת בדיוק אחרי איזה פוסט ירד מישהו מהרשימה (לא שאני יודעת מי), אבל האיזון נשמר, ותוך יום או יומיים מצטרף מישהו אחר…
לעניין הכתיבה שלך – את בוודאי לא צריכה אותי או אחרים כדי להגיד לך שהיא אמיצה ונוגעת. את באמת לא צריכה, אפילו שאת לפעמים מרגישה שכן.
ו/או מנויים ממין זכר חוץ ממני?
אני נהנה מכל פוסט מחדש…
שי
מענינת אותי הסטטיסטיקה הזו…
מסכים עם כל מילה !!!!
היטבת לנסח- אי אפשר לתת לציפיות מדומיינות להכתיב את כתיבתך.
גם אני התמכרתי להצצה הקבועה על כמות הצפיות והמנויים, והמסקנה שלי מנסיוני הקצר מאוד והאישי מאוד היא שאי אפשר לדעת…
פוסט שהתלבטתי אם בכלל לכתוב הפך להכי פופולארי, קוראים מגיעים גם כשלא ציפיתי להם, לפעמים התגובות מפתיעות, לפעמים כמות הצפיות שלא מתבטאת בתגובות מפתיעה, בטח יקרה גם להיפך- כנראה שאין חוקים.
ובעיקר- החיים, העיסוקים, המחשבות, ההתעסקות היומיומית בפועל או במחשבה משתנים ומפתיעים וזה כל היופי במדיום הזה- שאפשר לחדש, להיות נאמנה למה שנכון לך לכתוב ולהביא חלקים ממי שאת וממה שמעסיק אותך.
אני סומכת על נסיונו הרב של ירדן, אבל כקוראת, אני דוקא נהנית יותר מבלוגים מגוונים. לא בלוגים בלי חוט שידרה, אבל בהחלט כן בלוגים שמראים חלקים שונים מהאדם שכותב אותם.
עם הזמן, לומדים ככה להכיר את הכותב ודברים אחרים שקראתי אצלו מהדהדים במילותיו גם בפוסטים אחרים, בהקשרים אחרים,אפילו בלי לינקים…
וגם אני נהנית לקרוא, והיום בעקבות הפוסט הזה פתאום פתחתי חלק גדול מהלינקים שבצד וקראתי דברים שכתבת מזמן ונחשפתי להיבט הזה ולעיסוקים שהיום את קצת פחות עוסקת בהם, ביחד ובמרוכז.
אז בעצמי הוכחתי (בלי להתכוון מראש)שאין חוקים ל"רייטינג" של הבלוג, והנה- ירד לך הבוקר מנוי אבל נוספו צפיות.
ותודה על השיר היפה- הקליפ נקטע לי מליון פעם אבל גם מבעד לקטיעות קלטתי את יופיו.
אני אומנם כותבת על תוכן אחר לגמרי אבל קיים אותו הפחד שקוראים ינטשו משום שהתוכן לא מצא חן, או בגלל סיבות אחרות. ואפרופו סיבות אחרות, גליתי (לתדהמתי), שככל שאני כותבת יותר קוראים שמקבלים עידכונים במייל – נוטשים אותי.
לשמחתי יש לי אפשרות לראות כמה מצטרפים לעידכונים דרך קוראי רסס אחרים, כך שזה מאזן את היאוש… בניגוג למה שקורה פה שאין אפילו אפשרות להוסיף איזה ווידג'ט של פידברנר.
אגב, יש בכלל איזושהי דרך לעשות ניתוח של קוראים וטראפיק דרך NOTES?
גם אני לא מהמנויים וגם אני לא מהמפספסים (ועוד ממין זכר…), ואני בכלל אין לי ילדים, ולא כל שיר שלך הוא קל לעיכול, אבל אני חושב שצריך להפריד בין בלוגים עם נושא על לבין כאלו שברור שהקול האישי שבהם הוא נושא העל. מהבחינה הזו נדמה לי שיש לך את הקהל שלך שימשיך להתפתח איך ועם הבלוג
וגם ההערה של ירדן נכונה בדרך כלל.
מצד שני, מכיוון שאת לא ידועה "רק" ככותבת על אמהות, נראה לי מוזר לצפות ממך להתמקד בנושא הזה בלבד.
ואם כבר, מלבד היותי חלק מרשימת התפוצה הגלויה, אני לא נוטה להגיב הרבה. גם בגלל עצלנות, (ויעיד על כך הבלוג שלי, שגם סובל מהזנחה מסוימת), וגם כי אני נמנע מלקפוץ כשאין לי משהו מעניין ממש לומר.
אז הפעם אני חייב: אני אוהב מאוד את הביטוים הפואטיים לא פחות מאשר את אומץ הלב והתעוזה של הטקסטים על האמהות.
יעל, דפנה לוי, דפנה לוי האחרת, רונית, מיכל, שי טוחנר, טלי, אורלי, יובל ועמי; לקרוא אתכם במהלך היום הקדחתני משפחתי הזה היה ממתיק במיוחד.
חלי, מעניין איך את רואה את הדרך הזו. השלמה?
דפנה האחרת, זה תמיד הגירוד הזה שמציק בפנים ושולח אותי למקלדת. זו לא תרפיה, זה לא תמיד קתרזיס, זה נצחון קטן, מתוק ומר. מאוד מחמיא לי שיש לי קוראים שאינם הורים, וגם אליהם אני מדברת, כמוך וכמו יובל סער.
טלי, כתבת היטב, מדויק. אחרי שצופים בקליפ פעם אחת במקוטע, שידור שני לדעתי אמור להביא אותו ברצף. אורלי, לצערי אין ניתוח כזה, רק מספר כניסות.
באמת תודה
השאלה שצריך/ה הבלוגר/ית לשאול בכנות את עצמו היא: מה יותר חשוב/נעים לו באמת, בינו לבין עצמו – מספר מנויים וקוראים שהולך וגדל בהתמדה ורצף, אבל הוא כידוע חסוי ומלטף רק את האגן הפנימי, או מספר תגובות רב שמלטף את האגו גם כלפי חוץ….
מה את אומרת?
🙂
🙂
הם מוצדקים לגמרי.השירים שלך מעוררים פיהוק.במקרה הטוב.וזה מצחיק לקרוא משהו כמו "הפסקתי לכתוב לעיתונים".אפשר לחשוב שנחום ברנע מודיע על פרישה.זה לא בדיוק שראו את השם שלך בעיתונים קודם.
על פוסטים בנושאי הורות מאשר על שיר.
לא כי אני שותפה לנושא ההורות בהכרח כי אם שאני מוצאת עצמי מתקשה להגיב לשיר.
מרגישה טעם לפגם, כי קטונתי להגיב על יצירת האחר באופן מלא ואמיתי ובכלל, תגובה כתובה ליצירה הנצפית באותו דף עם היצירה כאילו מתווספת אליה כאל שובל אינטגרלי ממנה. ומי אני שאחבל או אשתתף ביצירה לא לי?
זה כמו לצפות בהצגה ולקרוא קריאות ביניים.
זה פשוט מאוד ריקי
תופעה, דיון, המלצה וכו'- יזכו לדיונים
שיר-סיפור? כמה כבר אפשר להגיב לו? נניח ומישהו כתב לך שאת כותבת יפה מאוד. מה הוא כבר יעשה פעם הבאה? מקסימום "כבר אמרתי לך שאת כותבת יפה"
אז השקט הוא לפעמים הכיף.
מה גם שדברים פיוטיים לפעמים נהיים זולים (אני לא מסכים לזה אגב- אבל יש כותבים כאלה לבטח) כביכול שכותבים להם תגובה כמו "יפה" או "אהבתי" ואז אתה כביכול ככותב רוצה הסבר. רגע, מה אהבת? בוא נדון על זה! בוא שחק לי עם האגו
אבל אז אתה מבין שאתה הזמנת את האי דיון הזה שאי אפשר להתדיין על יצירה מלבד אולי לנתח אותה
וניתוח לא מביא קוראים
והנה מעגל, הא?
להגיב על שיר זה לא קל, מהטעמים שהזכרתם. אגב, לא התייחסתי לתגובות בכלל. לפעמים אני רואה שיש מאות קוראים לשיר בלי תגובה אחת, וזה משמח אותי, אני יודעת שלא תמיד יש מה להגיד. דיברתי רק על רשימת התפוצה.
תמיד
ושמחתי לקרוא ששרדתם את המשבר כי הבנתי אחרת מכתיבתך