הציטוט שבכותרת שייך למשוררת מאיה קופרמן, אותה גיליתי בשיטוט מקרי בחנות הספרים "תולעת ספרים". איזה מזל שהעולם אינו רק סטימצקי ו'צומת'. קופרמן הוציאה את ספרה "שפת אם" בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. היא זכתה בפרס שרת החינוך למשוררים בתחילת דרכם, ובפרס הראשון בתחרות השירה של קרן תרבות חיפה. אבל אין שום דבר חינוכי בשירים של קופרמן. כבר כמה ימים שאני צוללת לתוך השירה שלה, שנושא העל שלה הוא אובדן ופרידה, ביחסים בינה לבין הוריה ומשפחה, ובינה לבין אהובות מאכזבות,  ומרגישה בקריאה בה התעלות של גילוי כותבת יוצאת דופן, כותבת שראויה להיכנס לציר הספרותי של דליה רביקוביץ', דליה פלח, ועוד כמה שהתחילו כמוה מפרסום בכתבי עת.

"אם אינך אמי

וגם אינך אהובתי,

מי את?

רק זאת אני יודעת –

השמים נחצים לשנים (תמיד לשנים, לא יותר):

אלה שלפני בואך, ואלה שאחרי לכתך."(שפת אם)

כך היא כותבת בפואמה בת ה52 פסקאות, שמסיימת את התמה שבה התחילה את הספר: משפחה, יחסיה הקשים עם הוריה ואחותה, קודם כל אובדן. קודם כל דחיה. וגם זרות וקרבה, אחיזה ומנוסה; התמה הזו שנפתחת בספר בשלושה שירים מופתיים: "הכחשה", "קוטג'" ו"בית" היא הבית של הספר, שאליו המשוררת חוזרת שוב ושוב, גם מתוך הפרידות האחרות שלה.

"בשלוש לפנות בוקר תוחם ברק, ואחריו רעם

את סיומו של הלילה המכה בתריסים.

אני נושקת את רקת אמי הפועמת מנוסה

ומשחררת את אחיזת אצבעותיו של אבי בגרונו.

אני מכסה את אחותי המדברת מתוך שנתה.

מניחה ביניהם את נשלי המפותל,

יוצאת את הבית ועיני עצומות.

רק בחוץ אפקחן ואומר, תחילה בלחש, אחר כך אצעק:

עכשו, עכשו

משפחה."(שפת אם).

האכזריות שבכתיבתה של קופרמן לא מתאימה לאוהבי כתיבה שעושה הנחות לקורא, כתיבה שאין בה שום דבר מרוחק, מנוילן, מצועף. ישירות של צבת על העור, שירה פיסית ממש.

"עלי לספר לך, חלמתי אותך קרבה:

גופי היה פרוש על שולחן המנתחים.

הסכינים הקלות חצו את איברי הפנימיים

באותה הפשטות בה הורי נוהגים לטרוף קלפים בסלון המנוילן.

מאחורי צל האיזמל הופעת.

נגשת אלי וללא כפפות ליטפת.

בבוקר המחרת

דבר לא הריח כמו מגעך."(חלום וקללה, עמ', 20)

איזמל הוא מכשיר חשוב בשירתה של קופרמן, כך היא פוערת את יחסיה הקרבה דחיה שלה עם אמה, אחותה ואביה, ועם הנשים עליהן היא כותבת. זו הפעם הראשונה שאני קוראת שירה לסבית ומרגישה שאני כתובה בה. החוויה הספרותית הראשונה בה אני יכולה לחוש מתחת לעור את הכמיהה והמגע השורץ שיש לכמיהה כזו.

הפסיכולוגיזם בשירה של קופרמן מעודן. מתיחת הקו בין האהובה לאם, חיישנית. לשירה הזו יש בית וסביבה ברורים, תל אביב, שהיא מכנה מטרופולין נוכחת ומגבירה את הווליום הרגשי של הבדידות, של להיות נקודה רותחת בשאון האורבני.

"במטרופולין תל אביב אני מתבצרת

כמו בימים אחרונים של מלחמה……….

גם השעון המעורר הישן, שקנינו בשוק הפשפשים

לפני שנתים

ממשיך לרעוד אחרי שמכבים אותו" (פסוקו של יום, 21)

כאמור, פרידה, כזו ששבה וחוזרת, שקיימת מההתחלה כשעון מתקתק בתוך הקשר, כאפשרות כמעט יחידה, היא הנושא החריף ביותר, הדומיננטי במיוחד בטקסט. בטיפול בנושא הבוער הזה היא מזכירה לי במיוחד את רביקוביץ. בתוך השורות הבאות אני מזהה את האובדנים שלי.

"בשלב מסוים יחסינו היו לשעון:

מדדנו את הזמן שנותר עד התכלותנו.

והצורך לכתוב,

האם את יודעת?

…………………………………………….

ראי את עזיבתי כדאגה כנה.

זאת סכין המרחק שאת מדברת עליה,

זמן הוא לעתים כירורג מצטין". (קינה לקראת פרידה, 15) .

זה ספרה הראשון של קופרמן, ואני מעזה להמר שהיא תהיה סופרת חשובה. גם שירה סתיו, שכתבה ביקורת יפה ב"הארץ", מביאה את ההרגשה הזו. אני מקווה בשביל קופרמן שהיא נמנעה מקריאת התגובות המיותרות בביקורת הזו, שרובן מריחות מקנאה ספרותית. מחכה לספר הבא שלה.