אתמול פגשתי מכרה שקוראת פה. שאלתי אותה את מי עוד היא קוראת, והיא נקבה בכמה שמות, אבל ציינה שקשה לה לקרוא פוסטים ארוכים מידי "אין לי חצי שעה הרי, זה עשר דקות פה, עשר דקות שם".
גם לי יש שני ילדים קטנים.
אני חושבת על הכתיבה כאן – הרי בחצי השנה האחרונה אני כותבת בעיקר שירים. חלק מזה זה נטיה טבעית, התחלתי לכתוב שירים בגיל 11, שלא בטובתי, וחלק מוכתב מהמציאות הזו, שבו יש לך חלון זמן פה ושם, עשר דקות פלוס מינוס.
הנה למשל, הגדול משעשע את הקטנה בסלון, אני כותבת את המילים האלו ויש לי חרדה קטנה, מתי תבוא הצעקה. המוח באופן טבעי מוביל אותי לחשוב שוב על רשימה, שיר, משהו קצרצר.
פה ושם במהלך היום אני רוצה לומר משהו, לבטא איזה חריפות, והחלונות שלי צרים מאוד. בין עבודה, בית, רישום לבית ספר וסידורים קריטיים, בןזוג, כתיבה לספר הלא מתקדם, ועוד. זה מכתיב ומשפיע על הכתיבה שלי, ובלי להיות פומפוזית, מעניין כמה זו הייתה יוצאת נשכרת אם המצב היה אחר.
אתם צריכים לראות את זה עכשיו. הקטנה בת שנה וארבעה חודשים, זחלה עד לכיסא שלי בחדר עבודה, נעמדה על הכיסא והיא לוחצת על המקלדת – הלפטופ על הברכיים. הפעילה כבר קאפס לוק ועוד. היא צועקת "בה בה בה", והגדול עומד מעליה ומנסה לגרום לה לעמוד לבד, מותח אותה, היא צורחת. הוא רוצה לדעת אם זה מותח אותה. ואם זה מתח לה את השרירים בפופיק. אחר כך רוצה שאראה כמה הוא שוקל, כשהוא נעמד על המשקל ליד.
זה מה שיש עכשיו. גמרתי.
בגיל 50, נראה לי, אפשר יהיה להתחיל לנשום.
עוד 12 שנה הם יהיו בני נוער, עסוקים בשלהם, לא יראו אותך ממטר, את לא תראי אותם, תוכלי להיות כל כולך בתוך כתיבתך.תוכלי להאזין למוזיקה שאת אוהבת ולא ל"דיג דיג דוג", וכו'
עכשיו תקופה קשה. המחוייבות המוחלטת לטפל ביצורים אחרים
"אני מגיעה בהדרגה לתקופה בחיי שבה עבודה היא בעדיפות הראשונה. כששני הבנים נסעו מהבית בחופשת הפסחא, לא עשיתי כמעט דבר מלבד לעבוד. עבדתי, ישנתי, אכלתי, והלכתי לטיולים קצרים. אבל מעל לכל עבדתי.
ולמרות זאת אני תוהה אם אין "הברכה" נעדרת מעבודה כזאת. ללא הסחת-הדעת של רגשות אחרים, אני עובדת כמו פרה גורסת.
נראה לי שבסופו של דבר אני מספיקה לא הרבה יותר. הידיים עובדות ועובדות, והראש מדמיין שהוא יוצר השד-יודע-מה, אבל פעם, כשזמן העבודה שלי היה מוגבל באופן עלוב, הייתי יותר פורה, כי הייתי יותר תאוותנית; חייתי כפי שבן-אנוש צריך לחיות, מתעניין בלהט בַּכל…"
הציירת והפסלת הגרמניה?
בועז, אני מודעת לזה שתהיה לי התמוטטות עצבים מסוימת כשהם יפסיקו להתעניין בי.
יונת – חשבתי קודם, ומה אם פתאום יהיה לי אוקיינוס של זמן ובכל זאת לא אצליח ליצור? זה קצת קרה לי עם החופשה. זה משתק.
כשהם מתקרבים לחדר, אני סופרת את השניות לאחור עד שלא יתנו לי להיות כאן. הנה, נרדמה. אני צריכה ללכת לכתוב.
.זה יהיה האנדרסטטייטמנט של השנה
אפילו המחשבות נהיו קצרות יותר, ונקטעות בנורית אזעקה פנימית שמהבהבת כל כמה שניות.
ופעם רציתי לכתוב פוסט איך נראית שיחת אמהות בגינה, גם אם הן קרובות מאוד. משפטים קטועים.
יתכן שזה משפיע על כלל ההתנהלות גם אם אנחנו לבד, כלומר מקצר את הסבלנות לדברים ארוכים. למשל, יותר קשה לי בהרבה לקרוא רומאנים ארוכים עכשיו. כל הזמן התחושה שלא עשית משהו, שמשהו מזעיק אותך.
השיחות שלי עם חברותי הטובות, בנוכחות הילדים, הפכו ל"אין פורפליי". למי יש זמן לסמול טוק.
אנחנו מסוגלות לזרוק משפטים בני שתי מלים שמכילים בתוכם טרגדיות עצומות או הארות קטנות, רק כדי שנספיק לדבר.
אולי בגלל זה יש הגיון באמא שכותבת שירים.
ולי אישית נראה שהזמן מתחיל להגיע כשהקטנה בת שלוש. מגיל שלוש הם באמת הופכים עצמאיים יותר. את תראי שזה יגיע עוד לפני גיל חמישים.
ואני עוד רק עם אחת בינתיים.
רגע לפני ההרדמה רציתי עוד לענות משהו לאסי ויצאה לי תשובה הרבה פחות קוהרנטית ממה שהתכוונתי. אבל הייתי בלחץ, ואז באה הקריאה וההתייצבות לדגל.
וגם משתדלת לא לכתוב פוסטים ארוכים, אלא אם כן זה ביקורות ספרים – ואז זה כבר עבודה.
אבל מה שאני לא מבינה זה איך אפשר לשבת עם המחשב כשיש ילדים ערים בבית. אולי עם שניים זה קל יותר כי אחד מעסיק את השני. אני בכל מקרה לא מסוגלת להיות עם אבישג לבד בבית ולפנות למחשב. ספר כן. עיתון כן. מחשב – רק לעתים נדירות בלבד. .
אני לוקחת כשניצן בטלווויזיה מרותקת או כשאחיה שומר עליה. לא נגרם שום נזק 😉
ורונית, יקירה, אני זוכרת את זה היטב, מגיל שלוש התחלתי לנשום.
אני מזכיר לעצמי שהצמידות הזאת והתלות הזאת הן זמניות. כמעט כלום בראי ההיסטוריה המשפחתית שלנו. עוד שנתיים-שלוש, פתאום נמצא את עצמנו אחר צהריים שלם לבד: זה בחוג, ההוא אצל חבר, והבית שקט. שקט מאד. שקט מדי?
או-אז נוכל לכתוב את כל הרומנים עבי הכרס. או לקרוא את כל הפוסטים. או, פשוט, לישון.
ומה שלמדתי מנסיוני הדל, שכשאני מתעקשת לעסוק בשלי למרות שהם בשלהם (=רוצים אותי), אני זוכה בתסכול כפול: הם לא מקבלים אותי כפי שהיו רוצים, אלא מן אמא חלקית מהמהמת שכזאת, פזורת דעת ולגמרי לא קשובה, לא באמת נוכחת, ואילו אני לא מקבלת את שלי (=שקט, ריכוז, השראה, ווטאבר). למדתי שעדיף להיכנע לנסיבות: להיות אמא כשנדרשת אמא, ולהיות עם עצמי כשמתאפשר לעצמי להיות לבדה. לפחות בינתיים.
חייבת לך התנצלות. תכננתי אז להגיב, ואז אמרתי רגע, היא בעצם לא רוצה תגובה. ועד שהתלבטתי החיים קראו לי והחוב נשכח. מאוד מציק לי לחשוב שהעלבתי..אפשר מייל?
לא העלבת (מה פתאום?), ומכאן שאת ודאי לא חייבת כל התנצלות. אבל בטח שאפשר במייל, בשמחה אפילו. יש לך אותו?
כדי למנוע הצפת ספאם, את מוזמנת לכתוב אלי דרך "כתבו אלי"