לפחות יממה אחרי שהלכתי לשמוע את דוד גרוסמן מדבר בבית אריאלה הוא לא הפסיק לדבר מתוכי. המשכתי לשמוע את קולו בוקע מתוך תדר לא ברור בפנימיותי, קול שאוושה קלה מסתתרת בסוף המשפט שהוא מפיק. טון דיבור רך ובוער בעונה אחת וליבה אחת. וגם עכשיו, המילים הולכות ונמחקות לי, לצערי, אבל הקול קיים בכל פעם שאני מעלה את דמותו בזיכרון. כמו שמנחם פרי נהג לומר פעם, יש לו בהחלט קול משלו.
יחסית לקוראים אדוקים, אצלי דווקא הקריאה בגרוסמן חלקית מאוד. לא הצלחתי לסיים את "עיין ערך אהבה", אהבתי מאוד את "הזמן הצהוב", והוא השפיע על עיצוב תפיסותיי הפוליטיות בגיל ההתבגרות, וברומנים שלו אהבתי בזמנו את "יש ילדים זיג זג" ואת "שתהיי לי הסכין". אהבתי מאוד גם את "מישהו לרוץ איתו". את היתר, אם אני לא טועה, לא קראתי, מלבד ספרי הילדים.
אבל כשרוני הציעה להצטרף, שמחתי. אני אוהבת לשמוע את האיש מדבר, ולשמוע כותב כמוהו מדבר על הכתיבה – לזה אני קוראת מתנה .
אי אפשר לבוא למפגש עם גרוסמן ולא להרגיש מציצנים. לא לחשוב קודם כל על האסון שלו, בנו אורי נהרג במלחמה לפני שנה וחצי. לא רק בגלל הנאום המהדהד ההוא ("הנהגה חלולה"), דווקא בגלל הסתירות שיש בו. נואם נוקב, סופר מכונס ומבויש. שפת גוף עדינה וחיישנית, כתיבה אירוטית וחודרת. כמה הוא יסגיר מהמתחולל עליו בעקבות האסון? האם יוחצן משהו מהכאב הנורא הזה? ובכן כן, הוא דיבר על זה, להפתעתי. אבל נגיע לזה יותר מאוחר.
גרוסמן דיבר על תהליך הכתיבה שלו, על בניית הדמויות ועל החיים בתוכן. אבל הוא דיבר בתוך זה גם על החיים עצמם. התזה המרכזית של גרוסמן, בניסוח לא מדויק אחד לאחד, ואם הייתי יכולה הייתי מקליטה בוידיאו, היא שהכתיבה מאפשרת לנו למוסס ולפרק את המחיצות בינינו לבין בני אדם אחרים. וחושפת את הליבה, המאגמה הלא מילולית, הכמוסה, שאנחנו מסתובבים איתה. מבטלת את החציצה בינינו לבינם. דרך הכתיבה הוא מתוודע ל"חוט הלהט" של אדם אחר. מאוד אהבתי את הניסוח הזה, "חוט הלהט". אירוטי, כאמור. הוא סיפר למשל שכשכתב את הדמות של גיזלה, אמו של מומיק מ"עיין ערך אהבה" הוא מצא את עצמו חושב כמו גיזלה, הולך כמו גיזלה, מרגיש, נושם כמוה. הוא כתב אותה עד לרמת איך טונוס השרירים שלה, מתח השרירים הרוחני והפיסי, מהירות המחשבה, קצב הדיבור, ההפסקות בין המילים וצליל הצחוק.
ועם זאת, הוא אמר, תמיד מוטב שרק קצה הקרחון, עשירית אחת ממה שהכותב יודע על הדמות יכנס לספר, אבל הכותב חייב להכיר את כל תשע העשיריות של הדמות, שכן היכרות זו תשמש תיבת תהודה על הדמות בספר.
החלק המסתורי והמיסטי כמעט היה כשדיבר על "היכולת של הדמויות להיות הן עצמן בתוכי". אני לא מאמינה שגרוסמן מתייחס לעצמו כ"זליג", אלא כמי שיכול להכיל דמות במלואה, עד להיכרות העמוקה ביותר, בתוך עצמו, וזו בצורה פרדוקסלית חושפת אותו עצמו, את גרוסמן, כשהיא מתקיימת בו (את ההשראה לתובנה הזו קיבלתי מחברתי יעל א.).
גרוסמן דיבר על המחיצה, הקיר שאנחנו מציבים בינינו לבין האנשים שמקיפים אותנו, כדי שלא יכירו אלו את הכאוס שבתוכנו. הוא סבור כי כל זוג כורת ברית כששני בני הזוג הופכים לכאלו, ברית שיש בה הסכם סמוי על הגבולות הנפשיים שבתוכם יחיו, על כמה יחשפו מצפונותיהם, וכמה ישאירו כמוס, סגור, מוצפן. כשדיבר על זה, הוסרה זרועו של הגבר שישב בדיוק בשורה מתחתיי, מכתפה של בת זוגו, והונחה בחזרה בחיקו. היא נתנה בו מבט חטוף, שואל, ואז חזרה להתרכז בהרצאה. דימיתי את תלתליה האדומים סומרים. חשבתי גם על השיר של דליה רביקוביץ', גרוויטציה, ובמהלך ההרצאה ליווה אותי מתח סמוי מסוים שזרם בין השניים האלו שישבו מתחתיי.
הוא אומר שאפילו את ילדינו איננו מכירים, וכשאנחנו מקבלים הצצה לאופל הזה שמקנן בהם, אנחנו נבהלים, מעדיפים לא לדעת. שהכאוס הזה קיים אפילו בהם, ורק לעתים נדירות אנחנו מקבלים הזדמנות לדעת עליו.
זה היה אחד החלקים הקשים ביותר בהרצאה.
מובן שחשבתי גם על עצמי, ועל ההסכמים הסמויים שלי, הנוחות שבחיים מאחורי מחיצות כאלו, והתאווה לבעוט בהן.
בניו יורק טיימס פורסמה גרסה חלקית מאוד באנגלית של ההרצאה, מאוד ממליצה לקרוא אותה, היא נוגעת בהמון אספקטים, החיים והכתיבה באזור הסכסוך, הדרך שבה השפה של הסכסוך קובעת את התנהלותו, ועוד ועוד. בחלקה האחרון של ההרצאה התייחס גרוסמן לאסון הפרטי שלו ולחיים עם הזיכרון של בנו, אורי, ז"ל. הוא תיאר הכתיבה כמעשה שמבטל את השרירותיות של המוות, הדמיון כמחייה ומנחם. בריאת המילים והדמויות כמעשה שחותר תחת הניוול במציאות. זה היה החלק המציף ביותר בדבריו, חודר קרביים והופך בהן, מותיר מועקה, אבל גם תקווה. למרות השבר והטרגדיה שלו, הוא מסרב להיכנע תחת המציאות הנוראה, הוא מוסיף לקרוא עליה תיגר בכך שהוא רואה בפוליטיות מוצא מהייאוש, יוצא נגד אותו ייאוש אופנתי שסיגלנו לנו, וקורא לנו להצטרף. איש שאין כמוהו.
נהנת לקרוא אותך
לא הבנתי רק את "קול שאוושה קל "
בשורה השניה
נידמה לי שיש פה טעות לא?
את כותבת כל כך יפה שאני מקנאה!
היטבת לתאר את העדינות של האיש הנדירה ביננו.
לחשוב ולעכל את מה שכתבת כאן. אולי אחפש ללכת בעצמי לאחת ההרצאות שלו.
תודה רבה, ריקי, שכתבת ושהעברת חלק מחוויית ההרצאה המיוחדת הזאת.
השארת אצלי תחושת החמצה על שלא שמעתי בעצמי, אבל הכרת תודה על כך שבזכותך קצת הייתי שם..
מאוד יפה ומדוייק ונכון העניין הזה על חוט הלהט הסמוי של אנשים אחרים. הכתיבה של גרוסמן באמת מאוד מאוד חשופה ולכן גם מטעה, כמו כתיבה של סופרים אחרים ולהבדיל- גם של חלק מהבלוגרים- אם קראתי משהו מהליבה הפנימית של מישהו, אני מכירה אותו? אני לא מכירה אותו? אני מכירה אותו יותר או פחות ממישהו שמכיר אותו ביומיום בלי להכיר כלום מהליבה הזאת? (נגיד- בעל המכולת או הדוור) אין תשובות חד משמעיות, כמובן, אבל זה ללא ספק מעניין.
את הכתיבה של גרוסמן אני מאוד אוהבת ברובה- עיין ערך, ספר הדקדוק הפנימי,חיוך הגדי,מישהו לרוץ איתו,דבש אריות, ילדים זיגזג וספרי איתמר ורותי הצליחו, כל אחד בזמנו ובדרכו, לגעת מחלקים מהליבה הפנימית שלי. לאחרים התחברתי פחות, ועל הנאום ההוא בכיכר אמרתי אמן ואמן.
ובליבי גם הצדעתי לו על הדרך האצילית והעדינה שבה נקט אז עם הפרס ההוא ואולמרט.
בכל מקרה- שוב תודה שהבאת הנה חלק מהחווייה.
והיטבת לבטא אותה במילים.
הוא אכן ענק.
פעם רואיינתי כמעט בכח על ידי כתבת
שלימים למדתי לאהוב כאדם
היא שאלה אותי מה הספר האהוב עלי
שאלה שבהחלט קשה לענות עליה
מה גם שיכלה לגרום לשברים לא קלים באותה סיטואציה
ואני הייתי כל כך בטוחה
ועדיין
ספר הדיקדוק הפנימי
ואת יודעת, כל מה שאמרת על קולו המהדהד של גרוסמן
זה נכון ומנוסח להפליא
אני למשל יכולה ל"שמוע " אותו מקריא לי חלקים מספר הדיקדוק הפנימי
העדינות הזו, יכולת הביטוי המשובחת והחדות והנועזות שבתוכן דבריו לא ממהרים לצאת, ממי שיודע להעריך ולאהוב אותן
רוצה לבוא להרצאה הבאה
מתה לדבר איתך אחרי שתקראי את ספר הדיקדוק הפנימי
מדויק יפה ומרגש
מעניין. אני הבנתי את החלק הראשון באופן אחר לחלוטין. מעניין איך רוני פענחה את עניין הזולת והכתיבה. זה כנראה בכל זאת קשור לדקדוק פנימי.
תודה שכתבת, החיית אצלי שוב את החוויה.
תודה
ולמצוא את התגובות האלו – זו הרגשה אופורית.
קודם לניליק, אכן, הושמטה ההיי, תודה.
סיס.. הסמקתי. תודה
טלי, היי, חבל שלא יכולתי להעביר גם וידיאו, זה היה יכול להיות מושלם. מחמיא לי מאוד שגרמתי לך להרגיש קצת כאילו היית שם.
אופטימית, סקרנת אותי מאוד לגבי זהותך. וצדקת, בדיוק, העדינות הזו. בזכותך החלטתי עכשיו לקרוא אותו, אני אכתוב כאן מה דעתי עליו אחרי, אבל קודם מחכה לי סיפור על אהבה וחושך של עוז.
מירי – הייתה לי תחושה שכך תכתבי, באמת. אני מאוד רוצה לדעת איך את הבנת את החלק הראשון, מצפה מאוד לקרוא.
תודה לכולם
זה נורא פשוט
הזהות
בפעם האחרונה זה עלה לשתינו 100 ש"ח
🙂
כתבת כל יפה, נכון, מרגש. ממש מעשיר ומפרה ומעורר מחשבה
תודה ששיתפת אותנו.. בדיוק התחלתי להתוודע לכתיבתו של דוד גרוסמן, ותארת אותה נכון.
בכלל, אני קוראת קבועה וסמויה מן העין של הבלוג שלך, וסוף סוף חרגתי מעצלותי המתמשכת והגבתי.. אז, ישר כח להמשך
[לצערי אינני זוכרת את ניסוחיו המדוייקים להפליא, כל שאכתוב הוא ההתרשמות שלי]
בפתיחת ההרצאה הוא דיבר על החשש של כל אחד מאיתנו מפני הזולת, מפני הכלה של הזולת בתוכנו, מפני הצורך להתמודד עם קשיים וסיפורי הנפש עמם מתמודד הזולת. זו מדיניות הגנתית. גם בני זוג קרובים אוטמים עצמם זה מזה, מתוך פחד לחוות את הזולת באופן מלא.
כאנשים כותבים, הוא פנה אל הנוכחים באולם, יש בידינו אפשרות לחוות זולת באמצעות כתיבת זולת. דהיינו לעבור לגור בתוך דמות בדויה. מכאן, הבנתי שגרוסמן מציע לנו לחוות זולת בדוי ולא זולת קונקרטי, מותר האדם הכותב על פני האדם הלא כותב. רציתי לקום ולהגיד לו שזה לא ככה, שאפשר לחוות באופן מלא זולת אחר, זר, באמצעות מפגש אנונימי באינטרנט. אני יודעת כי הגעתי לרמת אינטימיות מבהילה עם זרים גמורים, הכנסתי אותם אל המדורים הכי עמוקים שלי, בזכות הרגיעה שיש בידיעה שהם זרים מוחלטים. מי לא עבר את זה. אני בטוחה שגם גרוסמן, כל מי שקרא את 'שתהיי לי הסכין' מבין שהוא מדבר שם על אינטרקציה וירטואלית אנונימית.
כשגרוסמן התחיל לגעת בזולת הפוליטי, הבנתי שכל עניין הזולת אצל גרוסמן הוא מטפורה לקיום שלנו באיזור כעם כובש. האם לבחור בקיום פתוח אל העולם, קיום מפוקח, או בקיום סגור ומכונס פנימה, הייתי אומרת גלותי באופיו. גטו מבחירה. כי אם אנחנו נוהגים בדרך של אטימות לזולת, זה מחלחל אל כל המישורים, נוגע ביחס שלנו לעניים, לפלסטינים, לנכים ולכל המגזרים שאינם אנחנו. הוא הציע לחוות את העולם כזולת, דרך סיפורים, אבל לא דרך הסיפור הרשמי, המימסדי, אותו הוא כינה קלישאה, אלא דרך הסיפור העצמי, הסיפור שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו. סיפור שכל אחד יוכל לספר לעצמו אם ירשה לעצמו לחוות את הזולת באופן ישיר, לא לפחד מהזולת.
חוץ מזה, אני חושבת [להלן חצי התובנה שלי מאותו אירוע] שמה שהמם אותי זו התחושה שפגשתי על הבמה לא את גרוסמן, אלא לפרקים את מומיק מ'עיין ערך אהבה' ואת יאיר מתוך 'שתהיי לי הסכין'. היו חלקים שלמים בנאום שלו שנלקחו מתוך המונולוגים של הגיבורים הללו, האהובים עליי כל כך. את זוכרת שהוא דיבר על הצורך לרדת אל המרתף לפעמים? זה מומיק. ועל בני הזוג שחותמים ביניהם חוזה שותק כבר בתחילת היחסים ביניהם, קובעים את מאזן הכוחות? זה יאיר. וזה היה כל כך מוזר לפגוש גיבורים ספרותיים על הבמה ולא כחלק המחזה. כל כך מוזר. ונפלא.
קראתי שוב את מה שכתבתי, וזה רק חלק קטן מתוך מכלול הדברים שהוא נגע בהם. הכתיבה היא קודם כל אמצעי לאוורר את המרתפים האפלים של הכותב, גם כשהוא כותב דמויות אחרות. ובאמת המחיצות מתמוססות, כפי שכתבת, כשהתוצר הכתוב מוצג לראווה, כשהקורא מוזמן להכנס פנימה. זה מורכב ושברירי.
מירי, כתבת נפלא והזכרת לי חלקים חשובים מהדברים שאמר. כמו שכתבת, התובנות הן עניין של דקדוק פנימי, הסכמתי עם מה שכתבת לגבי הפרשנות, אני חושבת שלקחתי את זה למקום אישי, מאוד דיבר אלי החלק הזה שאנחנו אוטמים את עצמנו בפני הזולת, הקרוב לנו והפחות קרוב. הבנתי שהוא מדבר על לחוות זולת בדוי בכתיבה, אבל גם מטיף אם יורשה לי, לחוות את הזולת שחי איתנו בבית כשנבטל את החציצה.
את המטאפורה הפוליטית הבנתי כחוט ליניארי, אבל הייתי יותר אמביוולנטית כלפיה. אמנם היה לי שם חשבון נפש קטן כי זה בדיוק מה שאני עושה מאז האינתיפאדה השניה, מאז הפיגועים, מסרבת לחיות בתוך הסיפור, לשמוע אותו, אוטמת את עצמי לסיפור של הצד השני. הוא דיבר על אנשים כמוני, אבל זה לא יתפוגג ברגע, השבר באמון שלי בפתרון והתחושה שאין עם מי לדבר שם.
לגבי לחוות זר באופן הזה דרך האינטרנט – ערערת אותי. כן, בדיוק. זוכרת, מכירה.
ליאת – תודה רבה, וולקאם.
אופטימית, כן, מאה שקלים, ואיזה כתבת מעצבנת היא הייתה. 🙂
מעצבנת מעצבנת ובכל זאת
תראי כמה שנים עברו ואנחנו עוד כאן
שמחות לפעמים גם לשלם מאה ש"ח
…
"לחוות את הזולת שחי איתנו בבית כשנבטל את החציצה"
לא חושבת שזה אפשרי מבחינתי. הקירבה, החיכוך, הגופניות האינטנסיבית – אי אפשר לחלוק הכל, צריך בתוך החיכוך הזה שמורת טבע קטנה, לא נגועה, פרטית. לכל היותר – זר מוחלט, שבמוחלטות הזרה שלו יכול לשמש כמראה דו-כיוונית לזמן מוגבל
ראית את זה?
http://www.heep.co.il/heep/media/111291
ואת כל השאר קיבצתי כאן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48627&blogcode=8124538
במיוחד הראשון
לא הייתי בהרצאה לצערי כך שאינני יודעת אם אקלע להקשר המסויים, אבל נדמה לי שביטול החציצה עם הזולת אינו מכוון בהכרח לשיתוף מלא עם כל עולמינו הפנימי אלא יותר לאופן שבו אני רואה את הזולת. האם רק דרך המשקפיים של עצמי או שאני רואה אותו ממש.
כמה זה קשה
וכמה חציצה יש במקום שבו הזולת ובעצם גם אני, רק איים מדומיינים בזרם החיים.
אולי גרוסמן כיוון לסדק של אכפתיות שקהות החושים במקום שבו אנו חיים טישטשה זה מכבר
את יודעת, זה לא במקרה שאת יכולה "לשמוע" אותו מקריא לך חלקים מהספרים שלו (אגב, גם אני "שומעת"- עסוק הבנאדם, צריך להקריא לכל אחד באוזן…). הוא עובד על זה הרבה.
קראתי פעם בראיון אתו (לצערי לא זוכרת איפה ומתי) שהוא מקריא לעצמו בקול רם ומשכתב עד שזה מרגיש "נכון" לאוזן השומעת ולא רק לעין הקוראת- זה ניכר בתוצאה הסופית, וכנראה קשור לכך שאת דרכו המקצועית הוא התחיל ברדיו…
למירי- מעניין לקרוא גם את הפרשנות שלך לאותה הרצאה, עכשיו קבלתי עוד טעימה משם.
אני חושבת שלא רק שאין סתירה- בין המובן האישי עם האנשים הקרובים ביותר לבין יחסים וירטואליים לבין המישור הפוליטי- כולם מחזקים זה את זה, מחדדים זה את זה ומהדהדים זה את זה- זה רעיון דומה שיש לו הרבה מאוד אפשרויות מימוש וכל הפרשנויות מתקיימות בו זמנית.
ושוב תודה לריקי על החוט העדין הזה שיצרת פה, שמצליח לחבר בין חוויות קריאה פרטיות ואינטימיות של כל כך הרבה אנשים וליצור לצידן גם סוג של חווייה משותפת.
לטלי
כמובן שאין סתירה. מבחינה לוגית, אין לי ספק שגרוסמן קרוב בדעתו לריקי (אהה, ונזכרתי עכשיו שגם 'גן ריקי' שלו): אם במקום לחוות זולת קיים, כ"א ימציא לעצמו זולת – העולם יהפוך למקום בועתי עוד יותר, אוטיסטי. סביר להניח שגרוסמן רצה לעודד את הנוכחים לחוות את הזולת, כפי שהסבירה ריקי. אבל אני, מתוך סך תכונותיי, נתליתי דווקא על הבדוי הלא קונקרטי, שגם אליו גרוסמן התייחס. זה כמו אור וצל, או פוזיטיב ונגטיב. עניין של נק' השקפה והעדפות, קראנו לזה בהסכמה דקדוק פנימי.
נוצר פה.
אני חושבת שבכל אחת מהאפשרויות שהועלו יש הלימה עם תפיסת העולם שלו.
תודה, אתם הופכים את הטקסט להרבה יותר מעניין מכפי שכתבתי אותו.
כתבה ממש יפה
מתכוונת להשתמש בה בשיעורי
מרשה לי?
אני מדברת עם הילדים לפעמים על הספרים שלו וגם מאוד אוהבת אותו
בני כמה הם?