לנשום בספירה לאחור
קצת אחרי תשע בערב. אחריתה של השבת, זנבו חסר המנוח של סוף השבוע. הבן הבכור אחרי ארוחת ערב-אמבט-ומשחק מחשב עם אבא.
הוא מבקש סיפור אחרון לפני השינה. אבא מותש אומר: לא הערב, יונתן. היינו במחשב, עכשיו לישון.
יונתן: "אז רק סיפור קצר, קצר קצר, הנה, אני אראה לך".
אבא: "טוב, תראה לי".
יונתן: "תגיד עכבר".
אבא: "עכבר".
יונתן: "זהו! לילה טוב!".
אירוניה
בצהריים, קצת לפני שנסענו לבקר את רוני ("רוני, אל תלכי!"), יצאתי עם הילדים לגינת השעשועים. הייתי מוטרדת קצת, הייתה לי שיחת טלפון ארוכה יחסית, ואחר כך הרגשתי איך הצד של האוזן שאליה הוצמד הטלפון כואב. דמיינתי שמשהו ממש לא טוב מחלחל שם, זורע רע. חפרה בי חרדה מציקה, האם המחקר ההוא בעצם רק הראשון, ואחריו תבוא אמת נוראה? האם יכול להיות שאני כבר נגועה, והגיהנום מחכה לי מעבר לפינה? חידלון, מוות נורא. אתם לא רוצים לדעת כמה זה מעסיק אותי. הגענו לגינה כשאני רדופת מחשבות כאלה, לקחתי את ביתי התינוקת לנדנדות, ונדנדתי אותה. זה היה מתקן עם שתי נדנדות סמוכות ובזו שלידה נדנד איש לא צעיר פעוטה, ונד לי בראשו כשבאתי. הוא צהל איתה בקול רם, והם נהנו מאוד. האיש הזה היה מנכ"ל סלקום הנוכחי, עמוס שפירא. כן כן, נשבעת שכך היה. אם לא הייתי מתביישת הייתי מצלמת את זה. אם הייתי חסרת כל טאקט, הייתי שואלת אותו, עמוס, תגיד..
אירוניה2, קצת יותר מוקדם
בוקר בוקר, קר. בית קפה בכיכר מסריק בתל אביב, אני עם הלפטופ ומחסום כתיבה מבהיל. מאחורי שלוש נשים, אחת עם פעוטה מתוקה, שתיים בלי. הן משוחחות, ואני מידי פעם מגניבה מבט, להימלט מהמציאות המדכאת על המסך, כל כך מעט מילים. ניסיתי לכתוב פוסט על דוד גרוסמן, שבהרצאה מאלפת שלו נכחתי השבוע. הפעוטה שובה את הלב, מנחמת במקצת. כשאני קמה ללכת, מכניסה את המחשב הנייד לתיק, אומרת לי אחת מהן: "ראיתי שאת כותבת, אני מקווה שלא תכתבי את מה שדיברנו כאן".
עניתי לה, מופתעת לגמרי, שממש לא הקשבתי, אני מסתכלת לפעמים רק כדי להתרכז, אבל למה שתחשוב דבר כזה, שאלתי.
והיא ענתה, "אני יודעת? אולי את כותבת ספר על אמהות?"
את יכולה לבקש מיונתן, שיסביר לזו שלי מה משמעות – סיפור קצר?
אצלנו זה נגמר, בעוד פעם אחת את בת הים, רק עוד פעם אחת.
אצלנו סיפור קצרצר זה ככה:
פעם היתה נמלה, וזאת ההתחלה
היא טיפסה על קוף, וזה הסוף
(כשיש זמן וחשק להשקיע מוסיפים גם 'היא הטילה ביצה, וזה האמצע')
אבל 'עכבר' זה גם אחלה סיפור, ועוד יותר קצר אפילו
בתיה, אין בעיה. מה היא תלמד אותו?
רינת, זה סיפור מתוק, אני אנסה אותו. תודה 🙂
כל הסיפור הקצר הזה התרחש בסקוטלנד, לפני מספר חודשים, ובאנגלית, אבל זה היה עובד גם אם זה היה בארץ בעברית…
בת דודתי ירדה למרתף ביתה עם בנה בן ה-5 ופתאום ראו עכבר, והיא צעקה "הנה עכבר"!!
והבן שואל אותה: "למה את קורה לחיה הזאת עכבר? האם זה בגלל שההיא דומה לעכבר של המחשב שלך"?
סיפור אמיתי עם מוסר השכל.
עולם המושגים של הילדים היום שונה מפעם.
שי
הסיפור הקצר הכי טוב שאני מכיר הולך ככה :
האיש האחרון ביקום ישב לבדו בחדר.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת .
נדמה לי שקראתי את זה פעם באיזה קובץ סיפורי מד"ב . אני לא בטוח שזה סיפור לילדים
.
.
בעניין הטלפונים הסלולריים והפחד מפניהם –
לא צריך להתייחס אליהם כאל מכת טבע או משהו בלתי נמנע. אפשר פשוט להפחית, בהדרגה, ואם כבר החלטנו לפחד – זה זמן טוב לשאול האם רשת אלחוטית בבית זה בסדר או לא, וכנ"ל לגבי אנטנות רדיו או בזק בקרבת הבית
.
"כשהתעורר, הדינוזאור כבר לא היה שם"
המקור הוא Cuando desperto, el dinosario todavia. estaba alli
כלומר, "כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם"
אני דווקא בסיפור השלישי
מקסים שההיא חשבה שהיא מספיק מעניינת כדי שתכתבי עליה. כוכבת.
גם אני רוצה להגיד עכבר!
מרסק לי את הלב.
"למכירה, נעלי תינוק. במצב חדש".
באדיבות א', האיש שחי איתי.
רוני, לא חשבתי על זה :)) אבל האמת היא שאני לפעמים גונבת משפטים מאנשים ברחוב/בתי קפה/משחקיה. over hearing – היה פעם אתר אינטרנט כזה.
זה אומר שאת רוצה ילד? אולי תתחילי מבייביסיטר? 😉
צחקתי.
כאבי האזניים לאחר שיחת סלולאר – לא דמיינת. יש אנשים עם סיבולת נמוכה יותר לקרינה, אצלי זה ככה, מייד כואב ופועם ומאדים
והכי הכי –
מחכה לפוסט על גרוסמן. אולי דרכך אבין למה נסערתי כל כך.
אולי אם זו רגישות, יש גם סיכון מוגבר.
לגבי גרוסמן, עכשיו עוד יותר הלחצת אותי ! אני פוחדת.
איזה חמידות יונתן, יותר מהסיפור שהוא המציא, הוא חמידות על כי הסיפור אשכרה סיפק אותו כתחליף לסיפור לפני השינה.
וגם איזה חמידות את, שכמעט שאלת ובסוף לא, שבאמת היה שם עמוס שפירא, מדהים בעיני הדברים האלה
וחמידות שלישית, כנראה שהתינוקת ובעיקר באמתץ ההיא החרדתית שישר פחדה שהיא תשמש עכשיו איזה דוגמא לאמהות טובה או לא
פינה נעימה ומחוייכת
ומילה בעניין גרוסמן
נראה לי הכי טוב לכתוב עליו בלי לחשוב כמה הוא נפלא, לכתוב מהקרביים
🙂
אני חושבת שאזניה פותרת את הבעייה הזו של הסלולארי
זה גם יותר בריא
גרוסמן – אין מה לפחד. לידנו ישבו שניים שכתבו כל מילה שיצאה לו מהפה, וחשבתי שזה טיפשי לשבת ולכתוב, במקום להביט ולהקשיב, לחוות.
אגב, הנוסח של הסיפור של המינגווי המוכר לי הוא –
למכירה נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו.
http://www.wired.com/wired/archive/14.11/sixwords.html
הייתי נותנת הרבה כדי לחוות מבפנים את המנגנון המוחי/נפשי של יונתן, ובעצם על זה דיבר גרוסמן, רק שהוא עושה את זה נפלא, אני למשל עוד לא מספיק בטוחה כדי לכתוב דמות של ילד.
מירי, בגלל זה לא ישבתי שם כמכונת כתיבה, רציתי לחוות את הדבר הזה, ולא הצטערתי לרגע. כתבתי רק כמה מילים והבנתי שהדבר האמיתי מתרחש לפניי.
עמיר, תודה.
פשוט נפלא, היכולת לא לוותר על אני רוצה סיפור לילה טוב ולמצוא דרך שרק, רק ילד יכול.
מכירה את "מי ראה עכבר?" – בדיוק לגילו.
כיכב כאן לא מעט. מצחיק בטירוף. אמא'לה עכבר 🙂
אצלנו זה היה נילי תקני לי והוא מעולם לא ויתר לי על סיפור.
זה באמת נפלא. אני תוהה למה העכבר לאחרונה חזק אצלו בגיבורים .
נילי תקני לי 🙂