אתם מכירים את זה, בטח. אתם חוזרים מיום עבודה גדוש, סואן, תובעני, ומתחילים את המשרה השניה, לעולם מפרכת יותר, עם הילדים. באיזשהו שלב, הקשב שלכם נסתם לגמרי, אין שם שום יכולת לקלוט, מרוב עייפות וכו', ודווקא אז, הילד/ה, מתחילים לשאול שאלות מאתגרות.
"אמא, אני יכול לקבל חללית ולטוס לירח, נכון?"
אמא: אה אה.
"אמא, מחר תקני לי את כל הממתקים בחנות, תקחי אותי מהגן מוקדם, ולא תלכי יותר לעבודה, טוב?"
טוב.
"אמא, איך באים ילדים לעולם?"
"כן".
"מה כן? "
"שמעתי, בסדר, לא עכשיו".
"אמא, @#$$#%$%%^%&!@##$$^%&&*)*)()()NBNCGDRG"
"בסדר".
חן חן.
"אמא, נכון שאני יכול להכניס את התינוקת לתנור/לשים עליה כרית/לשפוך עליה אקונומיקה/לגזור לה את הידיים? להדליק אש בסלון ולשרוף לך את כל הדיסקים?"
אמא: "ZZZZZZZ"
תודה
לבוס צריך לומר אה אה.
1. לצרף לך לינק לסרטון הזה, שעלה בזכרוני
מיד אחרי שקראתי את הקטע הכל-כך-נכון הזה שלך
http://www.hi5.com/friend/video/1583027–48137767–mummy+mom+mom+mom–view-html
2. לשאול אותך (אחרי שבועיים של המתנה סבלנית) איך זה שלא העלית למרחב הווירטואלי את רשמייך מאותו ערב מרגש בבית נשים פמיניסטי.
3.כן, זאת אני.
התלבטתי המון לגבי סיכום אותו ערב.
אני עדיין בעצם מתלבטת. היה מאוד מרגש בשבילי כמו שאת יודעת.
קודם כל, לא רציתי לצער ולהכעיס אף אחת בציטוט דברים שאמרה, זה יותר מידי אינטימי. היה לי גם חשש דווקא להוריד מהחוויה, במקום להעצים אותה. לפגום במשהו שהיה שייך לשם, ולא למדיום הזה. מקווה שלא איבדתי את זה.
3. חשבתי עלייך הרבה לאחר אותו ערב.
אני מסכימה איתך. אולי לא כל דבר צריך לתרגם ממדיום למדיום. עכשיו, למשל, אני מאד סקרנית לדעת מה חשבת עליי. ובכל זאת לא הייתי רוצה לקרוא את זה כאן, קבל עם ורשת:)