להרגיש בבית. פוסט דרמטי

4 שנים אני כותבת ברשימות, ואף פעם לא ממש, לא במפורש, הודעתי לכם שטוב אצלי. תמיד יש פעם ראשונה. כבר חשבתם שזה לעולם לא יגיע, נכון? אז הנה, בלי הודעות בומבסטיות ופאתוס, כבר כמה ימים או יותר שאני די אופטימית, וזה כמובן רע לכתיבה. האושר הוא מייבש מעיין השראה ידוע – לפחות אצלי.

 

כשמלאכי השרת של הנפש באים לבקר, מביאים בשורת בטחון ומבטיחים לי ששום קטסטרופה לא מחכה לי בעיקול הגורלי הבא, ששום רחוב לא מחכה לקלוט אותי כהומלסית ידועה מראש, מטאפורית או לא, שהבית הזה הוא שלי, גם מעשית וגם נפשית, אז אני טובלת בו, באושר המסוים הזה. וכשאני מדברת על בית, אני מדברת על האנשים שעושים אותו כזה, לא על הנכס. הקירות הרי, לעולם מספקים הגנה מדומה.

 

אח,  משפחה. המשפחה מספקת גם את מכאובי הנפש הגדולים ביותר, וגם את המחסה המנחם ביותר עלי אדמות, מכל רעידה ושבר. היו תקופות שביקשתי לברוח ממנה, להימלט מחיקה הזוויתי, הדוקרני, המתסכל. מתובענותה לקבל ממני עוד ועוד. עכשיו אני מתכסה בה, בהם. לא קר לי כלל.