ארבע אחר הצהריים, פקק אימתני בדרך לגן של הגדול . רחוב מוזס סתום, נחש ארסי במיוחד זוחל בדרך שלי להוכיח את אמהותי המוצדקת, כלומר לקחת את הילד בזמן.

חמש דקות איחור, הגנן סלחני, אבל הוא יזכור לי את זה. בפנים מחכה לי הפתעה, הילד הזמין חבר, אמא שלו נרגשת, ולי פשוט אסור לסרב. יהיה בסדר, אני אומרת לעצמי, הם יעסיקו את עצמם.
עשרה לחמש, עוצרים ליד המשפחתון של הקטנה. אני מאיצה בשני הילדים הנרגשים לעמוד בקצב, אסור לאחר. לוקחים אותה, והולכים ברגל, רבע שעה שנמשכת לחצי, הילד מטפס על עץ מזדמן, הילדה צורחת כשהיא רואה נדנדה, קור תוקפני בחוץ, אני מתחננת להגיע לבית החם. הם ניאותים, פנימה.
התינוקת צורחת. הילדים לא מוצאים משחק שיניח את דעתם. הגדול לא מוצא את הטטריס ובוכה, הוא רוצה שאעזור לו לחפש. התינוקת צורחת. החבר אומר שמשעמם לו. התינוקת מקבלת פריכית, היא אוכלת ואז צורחת.

אני מוציאה להם פליימוביל, משחק חינוכי, הקטנה מחרבת להם את הכל, ולא מאפשרת להם לשחק, כשמרחיקים אותה, היא צווחת.
משעמם, אומר הגדול, לך תמצא לך משהו באלף וחמש מאות הצעצועים שלך, אומרת האמא הנוראה העייפה, הכבויה, הרצוצה, הצלופה, הקלופה.

על צג הטלפון מהבהבת אחותי. שניים משלה היא הספיקה להביא בשנתיים. היא בוכה, שניהם חולים, הבוקר שוב איחרה לעבודה, בקרוב יפטרו כנראה. ואני אומרת לה, אין טעם, עדיף לך להתפטר, הם כל הזמן חולים ממילא. היא אומרת לו, אמרתי לך!

 

בינתיים בזירה כאן, הם מסכימים על צעצוע, אבל אין בטריות, אני מנסה לחלץ את הבורג, לא מסכים, התינוקת זועקת.
תשחקו עם ספיידרמן ככה בלי בטריות. מבט ילדותי רך אחד מושפל, מקבל את הדין. רוצים טלוויזיה! עוד לא, חכו קצת. קחו, באולינג, זה משחק נחמד. הם משחקים ותוך שניה רבים בקולי קולות התור של מי זה היה, החבר לא רוצה לשחק יותר. הילד בוכה. הגיע זמן טלוויזיה. מעלה קרחות, תאטרון אורנה פורת, לפחות לא רובוטריקים הפעם.
החבר מתקוטט עם התינוקת על צעצועיה שמוצאים חן בעיניו, היא צורחת, כמובן. המחבת רוחשת חביתות, ואפשר שוב לרתק את הפעוטה לכיסא האוכל.

רוצים מלפפון? כן. החבר, לא רוצה! הבן: גם אני לא רוצה!. וכך הלאה. התינוקת לא מצליחה לחכות שהחביתה תתקרר, והיא מפליאה בווליום זעקות ששורט את המוח. הבנים מהתלים בי, הם מתחבאים מתחת לשולחן, צועקים, אנחנו לא פה, מגיחים ואז שוב צוללים מטה. החביתות מתקררות.
ברגע מסוים אחד, הכאוס הופך מחיצוני לפנימי, וספירת הייאוש מתקתקת בשעון הפנימי. שבע וחמישה, מתי את באה? אני מסמסת לאם החבר. בדרך, היא משיבה. עשרים דקות אחר כך, הופיע בעלה מבויש עם ממתק לשניהם. מישהו פישל, למה זה כל כך מוכר לי.
כמה דקות קודם הופיעה העזרה הקבועה. כסף זה הכל בחיים.
הצועקת קולחה בשאון שיא, אכלה והלכה לישון. זה הרעש הגדול שלא שכך בפנים.

17 תגובות

  1. אבל אצלי זה כמעט תמיד ככה. תודה ריקי. קראתי ונהנתי. אתנחתא קומית בסוף יום שבו הענשתי באין טלוויזיה אחרי המקלחת ותלכו כבר לישון. ככה החיים נראים 90% מהזמן. אולי כשהם יגדלו זה יהיה אחרת?

  2. אין לך מושג כמה פעמים אני אומרת את זה וחושבת את זה. וכשזה קורה אני מתמלאת שנאה עצמית. אני זוכרת היטב את אבא שלי אומר "הילדים הכי חמודים כשהם ישנים". ואמא שלי הסכימה. ולא הבנתי את זה אז, היום כן. אז היה אסור לדבר על זה בצורה כזו, אז עשו מזה הלצות קטנות.

    גל- נדמה לי שהרבנות הראשית בעקבותיי על הסתה נגד ילודה. אלי הטוב, איך אמהות חרדיות עושות את זה עם 4 ומעלה

  3. שעתיים וחצי סך הכל, לא?

    אני מניחה ששני הילדים שלך מצפים לזמן אמא סבלני ומכיל, והחבר של הגדול לא ראה את הוריו כל היום. זו באמת סיטואציה בלתי אפשרית.

    הצד השני של המטבע לא יותר קל (אמא שכל כך התרגלה שצמוד אליה ילד, ששכחה איך הולכים ברחוב בלי עגלה). מצד שני, רוב גורמי הלחץ בוטלו אצלנו, כך שהבעיה היחידה היא השעמום (של אמא, לא שלו. הוא מבסוט חאלאס).

  4. סיוט תלת מימדי…

    אני, לעומת זאת, יצאתי מהעבודה כבר בשלוש מדרום העיר, כדי לקחת את בני מבית הספר בצפון העיר,לפני שחבריו מסיימים את המועדונית, כדי להספיק לעיר סמוכה לקחת את בתי, אחותו, מהגן כמה שיותר מוקדם, לפני ארבע, למרות שאפשר עד חמש, ועל מנת להיות כמה שיותר זמן איתו ואיתה. מעולם לא איחרתי לגנים או לבית הספר, מעולם, בהורות שלי, ובדרך כלל אני מגיע מוקדם. מצד שני, הורה מושלם אני ממש לא, כי איני עושה את ההורות שלי, עם שניהם, או כל אחד מהם, כל יום, אלא במקסימום יום כן יום לא.אבל אני גבר שעושה אותה לבד, את ההורות, ומשתדל להיות שם בשבילהם אך לא לאבד את עצמי וגבולותיי.
    הורות זו משימה קשה, הרבה יותר מלשבת במשרד בעבודה, כל עבודה כמעט, .

  5. אבל מגיע הרגע שהם נהיים עצמאיים, כבר הולכים לחברים לבד, כבר מעדיפים את העיסוקים שלהם מבלי שיתערבו להם.
    קלישאה? לא ממש. רק עוד קצת סבלנות, זה מגיע הרבה יותר ממה שאנחנו מצפים ואז יש לנו נטיה לשכוח בדיוק את השנים האלה שאת מזכירה כאן. נשאר רק להזכר בחיבה ואפילו להתגעגע.
    חזקי ואמצי. אני בטוחה שאת אמא נהדרת מהצד שלהם.

  6. אחת הבעיות הקשות היום היא דווקא הסתגלות ההורים לעובדה שיש להם ילדים ולא להפך.

    ילדים הם לא צעצוע, וגם לא רהיט קישוטי בבית.

    הילדים מקבלים את זה כמובן מאליו שיש אבא ואמא לסיפוק הצרכים. וככה זה צריך להיות.

    לכן, מרגע שאת בהריון חשוב שתדעי שהחיים קשים מהדקה הראשונה של אחרי הלידה והלאה.

    ויש גם קשר לכמות הילדים, מרבה ילדים – מרבה דאגה.

  7. אז מה? את זוכרת שבאתי ממשרה מלאה במשרד, כן? לדעתי הצד השני של המטבע אומר אמא שצריכה גם זהות עצמית ועיסוקים שלא קשורים לילד ולאמהות.
    שרון, נשמע הרבה יותר מפרך, הנסיעות האלו, ואני בטוחה אגב שאתה אחלה אבא מהיכרות איתך.
    סיגלית, גם זה יגיע, ואני בטוחה שיצבוט לי.

  8. את מתארת את זה כל כך מדויק שזה מצמרר מכיוון שזה זה בול אבל בול הערבים שלי בבית ככה בין 16.00 ל 20.00אחרי זה דום שתיקה!

  9. שהאשימו אותי פה בהכללה, והנה, זה קורה גם לאחרות.
    הלוואי עלינו דום שתיקה אחרי שמונה.

  10. זה חלק מהעניין. הציפיות המוגזמות (גם להתמסר לעבודה וגם לתקתק את הילדים בלי לחץ) הן חלק מהעניין. הכל חלק מהעניין, בעיקר מכיוון שהילדים לא מקבלים את הסידור הזה. על זה את הולכת להרצות, לא?

    וכאמור, הודיתי מראש שאצלי יש בעיות הפוכות. זהות עצמית דווקא יש לי בטונות, כבר שנים אני מחפשת להיפטר מחלק.

  11. אין לי ילדים.

    "משרה מלאה" זה ממעיט. ממשרה מלאה, הכי מעיקה שיש, תמיד אפשר להתפטר (לפחות בפנטזיה) וללכת להיות רועה צאן.

  12. מספר ההורים חייב להיות כפול בכל רגע נתון ממספר הילדים.
    כרגע אנחנו שני הורים וילדה אחת בת שנתיים והושגה שפיות מסויימת.
    חישוב זריז מלמד שעבור שלושה ילדים צריך ששה הורים. צריך כפר לגדל ילד וגו'.

  13. אני לא הייתי עומדת בזה. פשוט ככה. ולא אכפת לי שבסוף הם גדלים, ונעשים "עצמאיים" והמרכאות בכוונה. היום זה לא נגמר גם כשהם עצמם מתגרשים.
    אני לא מבינה איך מי שאינו מיליונר עושה את זה.
    כל הכבוד לכן. כן, לכן שנושאות ברובו המוחלט של הנטל.
    ותודה אבל זה לא בשבילי.

  14. מעניין שהאופציה של לא ללדת מדוברת גם בבלוג השני שלי וגם עלתה אתמול בהרצאה/מפגש.
    אני שמחה שמלוא הקושי של החוויה עבר בטקסט הזה, אני בפירוש רוצה להראות להורים בדרך איך זה באמת, ולבטא חוויה שאני מאמינה שמשותפת להורים רבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *