לא מזמן פגשתי את אחת הבלוגריות כאן, והיא שאלה אותי אם אני מערפלת בכוונה את מה שקורה לי בחיים בבלוג הזה. כן, עניתי לה, אני לא מסוגלת לעמוד במשמעות של החשיפה הזו. זה היה קצת אחרי שהחיים שלי הסתדרו בחזרה לתבנית הנכונה שלהם. אמרתי את זה. אני לא יודעת איך לספר לכם שאני מאושרת מזה.
מאז, אני פחות ופחות מסוגלת לכתוב כאן, ויש עוד סיבה; לקחתי חופשת כתיבה, רק שלושה שבועות. כבר שלוש שנים שאני כותבת את הספר "אמהות אובדות" (שם זמני) ועדיין לא הגעתי לקו הסיום, חציתי את האמצע, או קצת יותר, ואני עומדת עם הגב אל הקיר. מי שעומדת לפניי עם כל כלי הנשק מכוונים לבטן הרכה היא אני עצמי. תוכיחי! היא צועקת עלי.
ויש עוד מאחוריי עומדים בתור, עם אותה דרישה. הוא, הוא, הם, היא, גם אמא שלי בטח. טוב שיש לה ציפיות ממני כי לי כבר אין.
"מאז שאת אמא במשרה מלאה, כל מה שאת כותבת עליו זה פה הפסטיגל, שם הילדים, ככה זה, מה?" שאל אותי במאי אחד שפגש בי באקראי אמש. עניתי לו בהומור, כי זה מה שאני עושה לפעמים כשמישהו משפד אותי ברומח מלובן. אבל פה זה העמוד שלי ואני יכולה למסור לו – תמיד חשבתי שאתה בן זונה.
נ.ב
בלי ציפיות, אני בפאניקה גם ככה.
So What? מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, מתוך Kind of blue – הדיסק הכי נמכר בתולדות הג'אז.
ריקי, אני קוראת את מה שאת כותבת למרות שאין לי ילדים ומעולם לא רציתי ילדים ובהתאם לא הייתי בפסטיגל ולא החלפתי חיתולים. את מצליחה לגעת בדיוק באותם דברים שמתקיימים גם במציאויות חיים שהן לכאורה אחרות לגמרי, ובעצם כל כך דומות.
לא יודעת מי הבמאי ומה הוא עושה בחייו היצירתיים. את בכל אופן מצליחה. אז המשיכי.
הכי יפות שיכולתי לקבל. תודה רבה.
אמהות נוגעת ברגשות אוניברסלים, כולנו אחרי הכל גם ילדים של, וחוץ מזה, סוגיות נשיות מסוימות הן תמיד משותפות, בלי קשר לאמהות.
את ההבדל בין התבוננות ובחינה עצמית (שלפעמים כרוכה גם בחשיפה) לפורנוגרפיה רגשית. בעיני הראשונה יותר מעניינת, והרבה פעמים גם יותר קשה.
מחזיקה לך אצבעות עם הספר. יש לי ציפיות, אבל לא מהסוג המעורר-פאניקה, כך לפחות אני מקווה. אני פשוט מצפה בשמחה לפגוש עוד מימד שלך ושל הכתיבה המדויקת שיצא לי להכיר כאן.
אז בהצלחה, ואל תשכחי להנות – גם מהתהליך.
"אמהות אובדות" – [שם זמני] התחכמות מסויימת,
מיותרת. למה לא "אמהות אבודות" – ? כי העיקר
הוא תחושת האמא האבודה ,ולא העובדת,הלא כן?
"הבמאי" – טפל,משום שלא חשוב על מה כותבים,
אלא איך. "פסטיגל" הוא רק פלטפורמה להשקת
רעיון עם אמת פנימית,מורכבת,מתעתעת,מסובכת,
כמו החיים בהתגלמותם
המשיכי לכתוב בכל דרך הנראית לך,בקצב המתאים
לך,בחשיפה הנוחה לך – ובלבד שתישמר האמת
האמנותית.
גם אני כמו זו מהתגובה הראשונה 🙂 ללא ילדים ונמצאת בהתלבטות האם ארצה בעתיד.
אני קוראת סמויה שלך מזה זמן רב…ובאדיקות.
מוצאת את מה שאת כותבת מאד מעניין בשבילי דווקא בגלל שזה מאפשר לי להתבונן על מציאות חייה של אמא שאינה מפחדת לספר על הקשיים בצורה כ"כ אמיצה ונוקבת.
אני לא יודעת על איזו חשיפה מדברים אבל החשיפה שלך היא חשיפה נוגעת מאד גם אם היא מרומזת.
מחכה לספר כמובן…ובלי ציפיות. 🙂
תנתקי את האינטרנט כבר כי אם לא מכות.
מעניין השאלה שלך, טוב שאני צריכה להסביר. שמו של הבלוג הוא "קורות האם האובדת". כמובן שזה משחק מילים על "עובדת" שהיא בעצם אובדת בסבך המציאות הזו. אבודה דווקא יותר מידי החלטי מבחינתי, או אולי יותר מידי סופי. אובדת אולי תחזור, אבודה לא.
במקרה בספר השם "אובדות" מתאים בגלל חלקים בעלילה, זה ספר עלילתי, לא ספר הורות.
ותודה על ברכת הדרך 🙂
חיממת את בדידותי. תודה.
צר לי לומר שלפעמים התיאור חלש ליד המציאות, שיכולה להיות מצד אחד קשה בהרבה, אבל גם לפעמים מנחמת ויפה. אני מודה שבאחוזים הקושי עדיין מנצח.
א. גם אני!
ב. עוד מעט, עוד קצת, צריכה קצת קוק השבת הזו.
שהאמהות מצמצמת את העולם שלך.
האמת היא בדיוק היפוכו של דבר – היא מעשירה אותו בכל כך הרבה דברים שאלמלא היית אמא לא היית יודעת בכלל שיכולים להיות בעולם. או שידעת, אבל רק בתיאוריה, והמעשי, הו, המעשי…
את השאר כבר ידעת קודם לכן.
מספק גם חומרים לכתיבה ודווקא זו הטובה מבין היתר, לפחות לעניות דעתי, אצל חלק זה לימודים ותחקירים, אצל אחרים זה החיים עצמם.
יש אנשים שהזלזול אצלם הוא חלק מאופים ומטבעם, לפעמים הזלזול נובע מקנאה ומחוסר סיפוק וזו הסיבה שזה לא צריך להטריד אותך.
האמהות רק מצמצמת את הזמן הפנוי ליצירה ואת התשוקה המינית . זה הכל.
ולריקי: שיהיה בהצלחה. את כותבת מצוין. פשוט תכתבי אותו.
ימימה, חשבתי על התגובה שלך הבוקר.
בדרך כלל, כשאני מתגוננת מול הערות כאלו אני מגייסת את מגבעת האמהות, אחר כך את המקצועיות ולפעמים גם את הנשיות. האמהות משמשת לי כבר כמה שנים תירוץ נוח. אבל ההערה הזו הייתה טיפשית ושוביניסטית לטעמי מכיוון שאמהות רק מרחיבה את הפרספקטיבה והידע שלנו על העולם, על אנשים ועל כל מה שמעניין. איך אני מגחכת כשאני נזכרת כמה הלנתי על עדי יותם, שהחליפה דגל פמיניסטי בדגל אימהות רצף. נכון, גם אני מתרכזת בנושא הורות אבל זה גם על זוגיות, על חברות בין אמהות, על היותי בת, ועוד.
סיגלית. תודה, הקישור לאתר לא נכון…
בועז, נשיקות. זה מאוד מפרגן.
תענוג לקרוא את מה שאת כותבת, כל פעם מחדש.
למען האמת, אני נהנה לקרוא גם את התגובות, כי הכתיבה שלך מגרה תגובות מענינות למדי.
אבל אל תשכחי, שבמקביל לאמהות, יש גם אבהות. היא שונה מאוד במהותה, אבל יש הרבה דברים חופפים…
שי
למה אנשים שמגדלים ילדים חושבים שאלה החיים האמיתיים לעומת החיים בכאילו או בתיאוריה בלי ילדים?
(כך עולה אצל חלק מהמגיבים פה)
הרי ללא ילדים את נאלצת להתמודד עם עצמך, עם מה שמעסיק אותך, עם דרכך בעולם. כל זה נמחק לפחות בשנים הראשונות לגידול ילדים, שכן את מודעת יותר לצרכים שלהם מלצרכים שלך.
אני מכירה מספיק נשים שעולמן אולי לא הצטמצם אבל הן כבר לא מכירות את עצמך בכלל. לא יודעות מה עושה להן טוב או רע, מה הן רוצות ואיך להגיע לשם.
אין בדברי שיפוט או הערכה – שתי האופציות טובות בעיני באותה מידה, אבל בוודאי לא נבדלות ב"ממשיותן" או בחיבור שלהן לעולם האמיתי.