אתמול אחר הצהריים דרסתי חתול רחוב. נסעתי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, דיברתי עם אסף בטלפון הנייד בדיבורית, והחתול האפור, קטום הזנב והאוזניים חצה את הכביש לפניי, הוא כבר עבר את המכונית ואז משום מה החליט לחזור אחורה ולהיכנס בין הגלגלים הקדמיים שלי. הרגשתי אותם מכים בו, ועצרתי מיד, מזל שלא נכנסו בי מאחור. אחרי ההלם עצרתי בצד, בחור אחד שהלך שם עם שני כלבים ענקיים רץ אלי ואמר "את דרסת חתול, את יודעת"? הבטתי בו והוא נראה לי מוכר, אבל הייתי מוצפת בהלה ולא הצלחתי להיזכר מאיפה. "שלום לך", הוא אמר, "עבדנו ביחד". הלכנו במהירות לפינה בה החתול המסכן היה שרוע, ניסינו לתפוס וטרינר או את העירייה, אף אחד לא ענה, החתול פרכס עד שגווע. שתי קומות מעל צעקה השכנה שנסלק אותו.
הבחור שעבד איתי הביט בי כל הזמן במבט מאשים, משקף לי את המחשבות הבוערות שלי על דורסנות ואטימות.
כמה הן כרוכות יחד. בסוף ויתרתי והלכתי משם, משאירה גופה.
מאוחר יותר, הכתובת הייתה על הקיר בעיר Love is possible .
הערב
בצהריים פגשתי את ד' בבית הקפה הקבוע שלנו בלינקולן. אחרי השיחה המצויינת כרגיל, נהגנו בעולם אפור וגשום לאוזן השלישית, שכבר שכחתי שהיא פתוחה בשעות מבורכות כאלו. בדרך בועז כהן ב88 משמיע את picture center. ד' היא אחת החברות המסעירות שהיו לי בחיים, תמיד היא יודעת לשלוף את האשה הזו שיושבת בעליית הגג של ראשי, ולא מעזה לצאת ביום יום, ותמיד היא מלמדת אותי לאהוב אותה. ואז בועז השמיע את Black Heart של קלקסיקו. המגבים היכו בחוזקה בחלון והחיים היו יפים מאוד.
הפוסט ההוא שלך, הכיר לי קלקסיקו. נשביתי. תודה.
לא פחות טוב משאת כותבת שירה.
ואת כותבת נהדר את שניהם.
התנודה המטורפת הזאת בין מפחי הנפש לבין האמונה המחודשת ביומיום, בעצמי, בחיים,
את פשוט מצליחה לנסח אותה.
תודה, את נוגעת מאד.
מנסחת וגם מנצחת.
האשה שבעלית הגג של ראשנו, לכולנו, אני לא יודעת בקשר לגברים, צריך באמת לנסות לברר, היא מתחבאת לפעמים הבת —.
אני אוהבת בידוד של רגעים.
רגע שהכל ברור ופשוט.
בעיקר פשוט.
כתבת מאד יפה לטעמי.
ומדוייק
1. אורית, זה חלק מלהיות הנערה ההיא, מסיונריות של להקות אהובות. שמחה מאוד שנשבית.
2. לירון, אין דבר שיותר טוב לשמוע עבורי ממה שכתבת. תודה, את נדיבה כל כך .
3. מבקרת ראשונה – לפעמים, לפעמים אני מנצחת, מכירה גם את טעמו של ההפסד. חמוץ. תודה.
4. חלי, גם אני. תודה
ואני רק רציתי להגיד שחברתך ד' סוגדת לדרך הגדולה שבה את כותבת רגעים קטנים. אצל מלכות דרמה מהסוג שלי זה לא היה נגמר בלי תיאורים על יללותיו מעוררות הרחמים של הגור הדרוס,ודמו המאדים על המרצפת, ואצלך זה כמו באיזמל, מדוייק וכסוף ועדין
וגם רציתי להגיד שאני מתעבת אנשים שאוהבים בעלי חיים יותר ממה שהם אוהבים בני אדם. מבחינתי, אפשר להתחיל לתפור מעילי פרווה מהעור הצדקני שלהם.
משפט הפתיחה שלך "אתמול אחר הצהריים דרסתי חתול רחוב"
כמה יבש ועובדתי, וכמה מצמרר..
ומשפט הסיום שלך "המגבים היכו בחוזקה בחלון והחיים היו יפים מאוד" גם הוא לא מתלהם אבל כל כך משקף את התחושה. תודה לך
והשיר הכי יפה של קלקסיקו לדעתי זה
Black Heart
http://www.youtube.com/watch?v=SZpJV0j4u94
מפחדת מאנשים שאוהבים בעלי חיים יותר מבני אדם, מאוד צחקתי מהדימוי, מעילי פרווה מהעור הצדקני 🙂 רק בריאות, מותק.
אלינור, תודה, זה השיר שהוא שידר והתכוונתי אליו, וגם כתבתי עליו פה.
http://www.notes.co.il/riky/37101.asp
עונג.
איזה כיף שהסתיו פה, כל הטקסטים נטענים בקיומיות מהורהרת
השטח האפור [והסגול האופנתי] של הנפש
שיר נהדר. מעורר געגוע למשהו. מכירה את הגירסה שלהם לשיר של לאב, Alone Again Or?
http://www.youtube.com/watch?v=EvDaKudGAmo
תקני אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שמעטים מכירים כאן קלקסיקו ואת אחת מהמעטים
אני לא יודעת אם מעטים מכירים, בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בYNET הם די מוכרים. אני הכרתי אותם דרך חברתי מעיין.
מירי, גם אני שמתי לב לזה. תודה
ומזג האוויר האפרורי הנרמז מהפוסט הם שילוב ספרותי כה מעודן, ריקי. כל הכבוד. חבל שלא טרחת להתקשר למוקד של העיריה, שיפנו את גוויתו של החתול שהחליט להתאבד לך בין הגלגלים, כי נראה שבטלפון את יודעת איך להשתמש.
המציאות הנדרסת והדורסת שבחוץ, הסערה וההנאה שבפנים, השיחה, הצליל, והכל מתחבר שוב בצורה יפהפיה, לא נותר לי אלא שוב להודות לך ריקי על השיתוף, המילים, הקונטראסטים והמורכבויות
ממש מתחבר לי עם עצב רב שהיה לי לפני כשלושה חדשים כשחתולת רחוב בשם "חנה" בה טיפלתי במשך שבע שנים, ושלא היתה בשום פנים ואופן להכנס לתחומי הבנין כנראה בגלל איזו טראומה שעברה לפני שהכרתי אותה, באה בוקר אחד אלי להיפרד, ואני הבנתי שזו פרידה. היא הלכה למות והמבט בעינים שלה נתן לי להבין את זה היטב. הרמתי אותה וניסיתי לקחת אותה איתי, אבל בשארית כוחותיה קפצה ממני ונכנסה בין השיחים למקום ששם היא ידעה שלא אוכל להגיע, הסתכלה עלי, בכתה, וכשחזרתי מהעבודה כבר לא היתה שם, ולא ראיתי אותה יותר.
אבל העולם ממשיך. יומיים אחרי שנעלמה הגיעה חתולה יפהפיה חדשה לחצר, שכנראה נזרקה מאיזשהו בית, ידידותית , מתורבתת, קראנו לה בוב, אנחנו מטפלים בה במסירות, אבל זה לא משכיח לי את חנה לרגע…
והפחד שלי, כן שתידרס, אבל נראה לי שהיא התרגלה לא לצאת מגבולות הבנין והחצר…
וריקי, את כותבת נהדר. הולכת ומשביחה…
והעולם ממשיך בדרכו.
שי
היה כיף לקרוא.
אתם יודעים, אני לא מפסיקה לחשוב על החתול הזה ועל התנועות האחרונות שלו. אפילו חלמתי עליו