נעלי עקב שחורות חונות
ליד דלת הכניסה
למרגלות השולחן הגדול
אולי נחלצו מהן
מיד כשנסגרה הדלת.
כוס קפה עומדת בעקשותה.
מסרבת להסתלק לכיור ההדחה
להתנקות מטביעות.
כרית אחת זרוקה אלכסונית על הרצפה
לרגע נראית ספוגה קימורים מדויקים
מבקשת אותי, בואי.
אלבום תמונות בצבע חום
עדות של משפחה אחרת.
צעדים מהדהדים
לחישות נטמנות בכורסאות.
המוצגים נאספים
לקורות החיים שלי.
יום חמישי נכון?
הכי מפתיעה לפעמים העובדה שהכל נשאר
ב ד י ו ק כמובשניה שעזבת את הבית. הכוס קפה, המגבת הזרוקה…כמו פעם, מזמן, כשבאמת גרת לבד, לא רק בשני וחמישי…
זה עדיין מפתיע אותי לפעמים כשאני נכנסת הבייתה והבית בדום שתיקה מהבוקר…
על סיטואציה מוכרת מהחיים…
שי
ולא ידעתי. ועצוב לי עכשיו כשהבנתי.
למרות שהיו רמזים
מקווה לטוב עבורך ועבור ילדיך
בדיוק סיימתי את "מקופלת"
קראת?
אהבתי להיזכר.
יפה.
מדוייק.
נוגע.
מעורר הזדהות.
כל פעם שאת מצליחה להעביר מהפרטי
לאוניברסלי – התוצאה מרשימה.
עכשיו הכל הרבה יותר טוב.
את מקופלת לא הספקתי לקרוא, מישהו העלים לי אותו לצערי.
הווה שהופך לעבר נושם
עבר שהופך להיסטוריה מתעתעת
הווה משתנה ולא ברור
עתיד שלא ניתן לצפות
בורות ותקוות
שקט הלבדות ופחד הבדידות
שקט הבועה האישית
לחצי החיצונית
החיים דינמיים ואנחנו רק רוצים שקט
פרידה
התחברות, עוצמה, קרע, פרידה
נפנף לשלום
תגיד שלום
מקסים, כרגיל
אני חוזר על עצמי