שבת, שמונה בבוקר באבן גבירול. היום מבצבץ מבעד לקרום שלו, עומד להתפצח על ראשי. שניה לפני שאני מתניעה את המכונית, אחרי הקפה הראשון אני רואה אותו. צ', מגיל 23 הוא היה המטפל שלי במשך ארבע שנים. פעם הוא היה קצת אלוהים. הייתי מאוהבת בו לכמה חודשים, באמת רציתי שיעשה לי ילד, או לפחות שיעשה כאילו, וסירבתי לשמוע על העברה, השלכה, ובריחה מהבעיות המסועפות שלי עם גברים ודמויות אב.
אפילו לחתונה שלי בגיל 26 הוא הגיע. הגשים את המאווים הגדולים שלי בקשר לאירוע הזה, (זה ושההורים שלי לא יעשו בושות). מי לעזאזל קבע שצריך לראות את המטפל רק בחדר הקטן והסגפני שלו, עם הכורסאות זו מול זו, התמונות הדוהות והצרכים הבוערים. אחר כך הוא דהה מחיי. אז חשבתי שאני מרהטת אותם ברהיטי יציבות ומסגרות קבועות. חשבתי שהצרכים הזוללים יתמלאו בעוגות גבינה וסירי תבשילים בסוף שבוע. אחרי 4 שנים התגרשתי.
והנה הוא צץ מולי, מתזכר אותי על מסגרות ואירוניות. והמשפט הראשון שאני אומרת לו אחרי "שלום, כמה זמן עבר", זה "אתה יודע שיש לי כבר שני ילדים?". כמו תמיד כשאני פוגשת אנשים שזמן רב עבר מאז שהתארחו בסמטאות המלנכוליה שלי. אהובי עבר, חברות שנתלשו מרצונן מהסימביוזה, אנשים שברגע מסוים נחשפו לאויב הכי גדול שלי בעולם הזה, הייאוש. אני שולפת את זה, "יש לי כבר שני ילדים", ומאמינה בזה לאותו רגע כמו בחליפת מעצבי על שנקנתה בסכום שעולה מכונית קטנה. יודעת בחושים השרדניים שלי שגם הם מאמינים בזה, היא עשתה שני ילדים, היא ניצחה את הגורל המשונן שהאמנו שמחכה לה בפינה. נבזי ומר כמו רוצח שכיר שנשקו רדיואקטיבי.
חמש דקות של רגשות מינוריים עברו בפגישה המקרית שלי עם צ', אשתו והתינוקת החדשה חיכו לו על אופניים משלהן והוא דיווש אחריהן, ולפני זה אמר לי, "אני ממש לא מופתע שאת כותבת".
איימי ויינהאוס מעיפה אותי למרומים
אני מקשיבה לאלבום שלה, Back to black והיא לוחצת לי על הבלוטות האירוטיות, היצירתיות, ועל זו הסודית שרוצה לחיות ואוהבת את זה.
התעופה שמניעים השירים שלה, השילוב הזה של הרס עצמי וליבידו בריא, תאוות חיים וייאוש מהול בהם, הדמות המתוארת בהם מציתה את האשה הסודית שרוחשת בי. ו גם אני לא רוצה להיגמל.
ראו נא את הקליפ היפהפה, השחור, לשיר הנושא שלה. האין היא מכשפת?
על החשיפה והפתיחות.
אינני הוא..
נגיד טמפונים. מוצר מובהק לשימושן של נשים בלבד. המשפט הזה 'היא עשתה שני ילדים' הוא כמו טמפון מילולי, בחיים לא שמעתי שאומרים את זה על גבר, הוא עשה שני ילדים. אין דבר כזה. אולי רק אנחנו נדרשות לספק את הוכחת הנורמליות, דווקא משום הספק המתמיד, המכרסם.
כתוב כרגיל נהדר וצובט
מזדהה לחלוטין עם הצורך להוכיח "נורמליות" מהזן הזה. מצד שני, לפעמים נדמה לי שגם בעלי מדבר ככה קצת. טוב, אולי משום שהוא צעיר וזה נראה לא הגיוני. (צעיר, כן? עוד מעט בן שלושים, אבל עדיין ילד לעומתי.)
הלוואי יגיע יום ריקי, וכמו צ' תצליחי לראות (ולהאמין) שהכתיבה והדברים שאת עושה עם עצמך, מנצחים את נבואת הזעם האישית לא פחות מילדים.
שהוא כמו קלף מנצח ששווה להחזיק בו.כמו בשורה חשובה שתאדיר אותנו.
תמיד כשנפגשים עם אנשים מהעבר ובאה השאלה נו מה איתך, ואת עונה, בסדר יש לי חבר, ירדתי שלושים וחמש קילו, אני מנהלת בכירה. כאילו בלי המשפטים הללו שהם כמו שחקני חיזוק. יעריכו אותך יותר, או ימחאו לך כפיים שהגעת להישגים, כי הם הכירו אותך בתקופה הכי חלשה שלך, בנזקקות.
ואז אתם נפרדים כשמחשבות נוגות מלוות אותך כמאין השוואה חברתית לבחון איפה את עומדת לעומתו. ועד לפעם הבאה שתיפגשו המחשבות הללו, ינסו על נפשן כמו מכוניות שממהרות להגיע לבתים לפני שהגשם יגיע.
: )
(נסיון שני, וסליחה עם התגובה נשלחה פעמים, כי לא ראיתי שהיא נקלטה בפעם הראשונה)
מירי, מבקרת והזויה.
אורית, אני חושבת שאני מצליחה לראות את זה מידי פעם .
ימימה, הוא אכן צעיר, וזה בטח גורר תגובות מסופקות ומופתעות כאחד.
הזוי, בדיוק 🙂
מירי, שעשעת אותי מאוד עם המונח טמפון מילולי. כל הכבוד
שיט, ריקי, הבאת אותה שוב, ובמיוחד, בפוסט חזק מאוד, כנה, חשוף ופוגע, תודה, אני אוהב איך שאת כותבת, מאוד
גם ההתנסחות הישירה ואלה המשפטים שאהבתי במיוחד:
"היום מבצבץ מבעד לקרום שלו, עומד להתפצח על ראשי"
"אז חשבתי שאני מרהטת אותם ברהיטי יציבות ומסגרות קבועות".
"אנשים שברגע מסוים נחשפו לאויב הכי גדול שלי בעולם הזה, הייאוש"
"ועל זו הסודית שרוצה לחיות ואוהבת את זה"
האחרון היה המשפט הכי חזק והכי משמעותי
את כותבת ענק ריקי
ולמירי- יש גם גברים, מעטים, פה ושם, כמוני למשל, שמתגאים וגאים בכך שעשו ושיש להם שני ילדים, גם אם אינם רואים אותם כל יום, אבל חיים אותם וניזונים מהם, הדבר הכי תובעני, קשה והכי מדהים מתגמל ומשמעותי שעשיתי בחיי
אוהבת לחיות גם בזכות תגובות כמו שלך.
את כל כך מדויקת. אני מאוד מזדהה עם האינסטינקט הזה, שמתעורר ברגעים מסוימים, לנקוב בשמות ה"הישגים" ולפרוש אותם באור, בולים באוסף, הוכחות חד-משמעיות. מוזר איך הדחף הזה מתעורר. (הרי הילדים שלך, הכתיבה וכל השאר – המניע לקיומם הוא לגמרי אחר. ובכל זאת).
ואהבתי מאוד גם את מה ששרון כתב – כל מילה.
ואישי מאוד.
את התכונה הזאת – הצהרה על ילדים ככרטיס ביקור או דף קורות חיים מואץ – כבר איבחנתי אצל לא מעט נשים .
ובתור אחת שמעידה על עצמה שהייאוש הוא אויבה הגדול בחיים , הכתיבה שלך מלאת תנופה ואפילו, כן, תקווה .
'
מרובה רבדים ואנשים וזמנים וילדים ורגשות.
הדיאלוג הקצרצר בינך לבין צ' הוא מקסים כי הוא מחזיק כל כך הרבה: הצורך שלך, הדגש המפתיע שלו. ובתוך כל זה, איזה שחזור של יחסי פסיכולוג-מטופלת מפעם, עם איזה מסיכה קטנה שלך ואיזה תובנה משמעותית וטעונה שלו.
מאד יפה. מאד-מאד יפה.
גרמת לי להרגיש מאוד טוב, לירון. תודה
הילדים עושים אותנו…
אנחנו עושים אותנו…
אבל העיקר, להגיע לאן שלהגיע, ולהיות שלמים ומאושרים.
אוהבתאותך
השיר שצירפת מלווה אותי כבר כמה ימים. תודה. אני קוראת אותך בשקיקה. את שוברת את לבי
כמו הפגישות האלו, שתמיד מגיעות ברגע הכי פחות צפוי, ו(אותי, לפחות) מוציאות מאיזון. הזדהיתי. והמשפט "יש לי כבר שני ילדים" – כל כך טעון ומלא משמעויות, כל כך ברור מאיפה הוא בא, מהמקום הפצוע והנרפא גם יחד. לא?
תודה. גם למירב
כמישהי שבחרה לא להיות אמא, אני נתקלת מעט מאוד בכנות נחשפת כמו שלך, ללא מגננות וללא העמדת פנים. כתיבה רבת כשרון. תודה, ריקי
שאני מכירה?
העיתונאית?
הי דפנה. מתאים שתהיי פה.
באמת כתבת שוב יפה.
יש לי שרינקולוג שדווקא לא הזמנתי לחתונה שלי, ישבתי ובזבזתי אצלו 4 שנים, שאילו ראיתי אותו ברחוב היום אלו היו בדיוק המלים שהייתי שומעת את עצמי אומרת.
ולגבי ויינהאוס, לא יודעת אם הליבידו שלה בריא. לא עושה רושם שמשהו שם מאד בריא בכל אופן, חוץ מהכשרון.