לנשום ע מ ו ק. כי זה תיכף טס ועובר
הם אומרים שעוד תתגעגעי
לרגעים הארורים האלו
ואת יודעת שלא.
לנשום עמוק ולספור עד עשר,
או שמונה וחצי
ולהפסיק לקלל.
זו דוגמה קלוקלת
באפריקה של האמהות מסתובבות המון עם רחם רעב
ורשימת תכונות
שאין לך בהן יד ורגל.
להפסיק לדמיין
איך פתאום הזמן קופץ
ואת עשר שנים מכאן
אפריקה היא מחוז היצרים שלך עצמך
והם עושים דברים נפלאים
מלבד תינוקות צורחים
ביציאה מהפוסט
נא להפקיד את דרכון האמהות שלך
וידיאו: קליפ מצמרר מתוך הסרט הנפלא "השעות".
בכל שיר שלך את קצת מרגשת וקצת מייאשת אותי.
ולמרות שדווקא עכשיו אני לא רוצה להפקיד את דרכון האמהות, הסרט הזה עדיין צובט בלב.
אני קוראת אותך כבר הרבה זמן ומתפעלת מכשרונך, כנותך ואומץ ליבך.
אני רק לא מבינה , באמת ובתמים (ואשמח אם תסבירי לי)
למה הצורך לפרסם את כל זה גובר על המחשבה שיום אחד ילדייך יקראו את כל זה. זה יהיה נורא עבורם. באמת יום אחד כשקראתי כמה קשה לך נזכרתי באמא בהשעות שהלב נקרע מהסצנות שלה עם הילד הקטן.
לא באתי להעליב , תסלחי לי על ההשוואה , לא עולה על דעתי שתזניחי את שלך ככה , ממש לא,
לא מטריד אותך הנושא שציינתי?
אבל אני אזכיר לך משהו שכבר כתבתי לך.
יהיה הרבה יותר קשה, ותישני הרבה פחות טוב באותו יום שהם יקחו את המכונית שלך פעם ראשונה בגיל 17 וחצי ויצאו לבילוי לילי.
תתגעגעי לתקופות העכשויות, שבהן לפחות יש לך שליטה מסוימת…
גם אני עברתי את זה. אין קיצורי דרך.
ושתמשיכי לכתוב כך!!
שי
קודם כל תודה, רונית, אניה ושי.
שנית, עד שילדיי יוכלו לקרוא יהיו דברים שאמחק מכאן, ולצערי ממילא מדברים על סכנת חיים למפעל רשימות, מקווה מאוד שיצילו אותו.
כן, אניה, זה מאוד מטריד אותי איך הם ירגישו.
אבל גם אם הם יקראו חלק מזה, אני רוצה להסביר: בהורות יש רגעים שאליהם מתנקז הרבה ייאוש, זעם, אשמה ורצון להיות במקום אחר. אבל זו לא התמונה כולה. לשיר הזה אפשר לקרוא גם : פורקן. יש רגעים מרים, אבל אין צורך לומר שאני כרוכה אחרי ילדיי נואשות, והם הדבר הכי חשוב לי בעולם.
מה לעשות, קיבלתי מהחיים עור דק, וזה מה שאני עושה איתו.
לגבי הסרט הזה, הוא גרם לי לכאב נוראי ,אבל הוא סרט חשוב ומרגש. וצריך להתמודד עם הנושא הנורא הזה. כשראיתי אותו לא הפסקתי לכעוס על האם הנוטשת. זה הדבר הכי נורא בעולם.
מה יגלו הילדים? שהיתה להם אמא מקסימה שכשהם הביאו אותה "לקצה" היא ישבה לכתוב על זה.זה יעזור להם להבין למה הם אוהבים אותה כל כך.
(כשמביטים בהן ישנים אחרי "המלחמות"תמיד מתחרטים קצת..)
וזה בדיוק מה שהרגשתי כשהם הלכו לישון.
וגם ריקי.
לא חושבת שיש כאן משהו להסתיר או להתבייש. בוודאי לא למחוק…
לא קראתי כאן דברים שאינם לגיטימיים, גם בפריזמה קפדנית יחסית.
ילדים יסתגלו טוב יותר לעולם תוך הבנה שאין שחור ולבן, ושקושי רגעי עם התמודדות אחריו (מוצלחת יותר או פחות) הוא דבר מבורך.
אני עשר שנים מכאן, וההבדל הוא שעכשיו אפשר לקום וללכת, לפחות לזמן מה, זה לא שהם צורחים פחות, פשוט הצרחות שלהם פחות קיומיות
מצחיקה המחשבה שמישהו מתגעגע לזה
"שאין לך בהן יד ורגל"
אין אז אין. יש דברים אחרים
לפעמים, בכל מיני מקומות כינוס של אמהות, או באקראי, אני נתקלת באימהות המקצועניות, שהן כל כך נפלאות בעיניי, עם יכולת הכלה אינסופית ושקט פנימי ורוגע שלא מן העולם הזה – ואני יודעת שאני לא כזאת, וזה לגמרי בסדר להיות לא כזאת. לא כולם נולדים עם פיטמה של זהב בפה.
מיכל, תודה על ההרגעה. מאז אתמול אני אכולת אשמה בעניין הזה.
מירי, שנים התייסרתי ברצון להיות כמוהן, בדיוק כמוהן. ואז הכרתי כמה מהן מקרוב, והמציאות הייתה יותר מורכבת. כמובן – מכירה גם הורים כמו שאת מתארת. מקווה שפעם אצליח להפסיק לרצות את מה שאין לי.
על תשובתך הכנה. לא מכירה הרבה שהיו עונות כך. וזה שיש לך עור דק הבנתי לבד כבר ממזמן ונפלא בעיני שעם כזה עור הצלחת להגיע למישרה שבה את אוחזת.
כל הכבוד .
בכלל, אפשר להציע לך חברות?
(:אני מאלו שאף אחד לא מאמין שצועקת על ילדיה
ואוי, איך שאני לפעמים צועקתתתת
כן, תכתבי לי דרך כתבו אלי, בטור השמאלי. זה מגיע אלי
נראה לי שריקי היא מסוג האימהות שיגדלו את ילדיהן להבין ש"אימהוּת" היא לא מצב שכולן מתמודדות איתו באותה טיבעיות.
יש לי תחושה שריקי היא מסוג האימהות שיגדלו את ילדיהן עם המסר שעל כל דבר בחיים מותר לשאול "למה" ולא לקבל כמובן מאליו. לכולם יש
קשיים וההתמודדות איתם היא חלק מהחיים, ולפעמים טוב יותר
להוציא את זה לאור מאשר להתנהג כאילו הכל בסדר ולהמשיך להתאמלל מבפנים.
גם אם הילדים שלה יקראו, יעלבו או ישאלו שאלות- הם
לפחות ילמדו משהו על העניין המסובך הזה שנקרא הורות, או אימהוּת. אפילו אני עדיין שואלת שאלות.