Watching the wheels של לנון הוא אחד השירים האהובים עלי בעולם. שיר שתמיד כשהוא מגיח, גורם לי לפשוט את ההגנות שניכסתי לעצמי במהלך השנים, ולהידקר במקומות שכבר לא חשבתי שקיימים.
המילים תמיד מזכירות לי צד אחר שלי; המשאלה לבהות, לקבל מהחיים אישור לעזוב את העגלה שנוסעת ואין עצור, לפחות לזמן מסוים, לעצור את המירוץ. בדרך כלל המשאלה הזו מודחקת, היא יותר מידי מתקשרת לי לדיכאון סמוי או גלוי, ולמפסידנות. מי רוצה להיות מקושר לזה? אבל פה ושם אני גונבת זמן, נכנסת הביתה, מחשיכה את האורות ואת תביעות החיים לעשות משהו, ומזדחלת מתחת לשמיכות אמיתיות או מטאפוריות. ואז אני לא עושה כלום, אפילו לא מתחברת.
רק עכשיו צפיתי בקליפ של השיר הזה, אוסף קטעי וידיאו משפחתיים של לנון עם בנו, שון . התמונות האלו תולשות חלקים מליבי . מדממות מאושר משפחתי שהיה שם. אבהות עם החלקים הכובשים שלה, הסנטימטליות הזו דוקרת אותי בכל פינה בגוף, ומציפה געגועים.
ולא הכרתי את הקליפ הנ"ל. מאד מרגש
וכתבת יפה נורא על השיר
כן
השיר הזה טוב
מה שכתבת מקסים וחשוף
לא
מה שכואב באמת הוא להיות אבא ולעשות הורות אבל לעשות זאת יותר טוב לבד מאשר ביחד. מה שכואב זה לעשות את זה טוב, זה נהדר, אבל אותך לא מצלמים עושה את זה בוידאו, כי אין אף אחד ליד שיצלם. רק אתה יודע מה אתה עושה. אחרים רק מדמיינים.
אבל גם הנשים לא תמיד מקבלות על זה קרדיט, זה כאילו ברור, הורות טובה. אבל צריך להעריך אותן ואותם כל יום.
ג'ון לנון במקרה הוא כן יוצא דופן כי הוא אז לקח ממש כמה שנים אוף כדי לגדל את שון בעיקר לבדו, אם כי אני מניח שגם בעצם יוקו היתה רוב הזמן בבית, וגם אנשים ונשים שעזרו בשכר, כי כשיש ממון הכל הרבה יותר קל בהורות.
ועוד משהו, התקליט שהוציא שון לנון השנה או בשנה שעברה הוא במקרה או שלא ממש תקליט מחמם ומוצלח.
ויצא לי גם במקרה לראותו פעם בהופעת חימום ללהקת "אייר" הצרפתית בלונדון. אז הוא לא היה משהו, הוא השתפר מאז.
אבהות ואיך שהיא מצטלמת טוב, כשיש מי שיצלם.
מזכיר לי את לה קורבוזיה, אדריכל שוויצרי צרפתי מהחשובים אי פעם, שיש תיעוד שלו בתמונות בכל מקום שהוא דרך ואתה שואל, מממ…, מישהו דאג כל הזמן לצלם אותו כאן ושם ונפגש עם אנשים…
גם המילים, אבל אצלי משהו בהרמוניות של השיר עושה תמיד משהו
זה Wheels, כמובן, ולא Weels.
ואפשר למצוא תרגום של השיר הנפלא הזה פרי עטי כאן: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=2977031
איזה קליפ יפה
עושה חשק לחזור לסרטי 8 מילימטר מהילדות שלי ולעשות איתם משהו
תודה על התגובות, ושגיא, גם על תיקון הגהה והלינק לתרגום.
שרון, אבל זה ברור שסרטי וידיאו משפחתיים לא ישקפו את הרגעים הקשים, בדרך כלל .
הורות היא אכן מקצוע בודד ושוחק, גם אבהות, ואין פרסים או שום זוהר אם אתה לא לנון.
וכמובן, ההרמוניות שמיימיות.
התמונה שהכי צבטה את ליבי מלבד תמונות האבהות היא דווקא של לנון לבד, לקראת הסוף, עם המשקפיים, איזה מבט מקסים יש לו.
אני מוכרח להגיד לך משהו במייל, אכפת לך לרשום אותו כאן?
גם כתבת יופי, והקליפ נהדר ובעיקר מרגש.
Brings back memories.
תודה
שי
אהבתי את מה שכתבת, ריקי, וגם את מה שכתב שרון. החיים הם לא רצף של kodak moments, השבח לאל.
הסנטימנטליות של הקליפ הזה דווקא לא חביבה עלי. יש בו תמונות יפות, אבל כרצף אחד ובליווי המוסיקה יש בו משהו מעייף, מתקתק מדי. אבל זה בסדר, באלבומי התמונות של כולנו יש רק את הרגעים היפים והמתוקים. כדי שהחיים יהיה מורכבים רק מרגעים כאלה נצטרך להפוך לאלים. או רובוטים. או תוצאותיו של ניסוי בנוירולוגיה שיצא משליטה.
זה אפרופו ה"מפסידנות" שאת כל כך חוששת ממנה. הרצון לעצור ולבהות הוא אחת מתופעות הלוואי של קיום אינטליגנטי. רבים חווים אותו, מצלמים אותו הרבה פחות. בשום אופן לא סיבה לתסכול או תחושת כישלון.
ושוב תודה שאת כותבת הכל בכנות כזו.
ריגשת אותי מאוד תודה
שיר מקסים והכתיבה שלך כרגיל ממצה כל רגע בזוית המבט הספציפית הזו ברגע הנתון הזה של חווית ההורות שהיא גם כזו מתסכלת ומעייפת לפעמים .
תודה רבה
ולנשום ע מ ו ק.
בעצם תקופת "חופשת הלידה" – ישונה המונח מיד – היא תקופה מבורכת שמאפשרת לרדת מהרכבת הדוהרת, ועם כל זה שאת נמצאת בכאבי הלידה, בחוסר שינה ובטיפול בתינוק, זה כן מאפשר להתבונן בחיים מסביב במבט אחר ששובר את השגרה.
לכן – אם השיר של לנון נכתב בתקופה בה לקח פסק זמן של כמה שנים לטפל בבנו, הוא כל כך מובן לי עכשיו באופן יותר עמוק ומעניין.
מרים, אני מסכימה שאלו רגעים לא פוטוגנים, אבל הם מתועדים באינספור שדות אמנות, אולי אפילו יותר מכל עיסוק אחר. האם "חשיכה נראית", מלבד הדיכאון עוסק גם בזה?
אפשר לכתוב לי דרך "כתבו אלי בצד שמאל".
יש לי פינה חמה בלב לשיר הזה.
הכרתי אותו בתור נער צעיר, עוד לפני שהכרתי את הביטלס. השורה
People think I'm crazy
דיברה אלי מאוד, והזדהיתי עם העמדה שנוקט לנון –
אני נגד העולם –
זאת עמדה שיפה מאוד לגיל ההתבגרות.
אח"כ גיליתי את השיר
I'm only sleeping
שמטייל לו סביב אותו נושא ,
וכמובן
There's a place
האסקפיסטי .
והנה יש לנו שלוש פעמים לנון שמבקש שיניחו לו.
לו ולעולמו הפנימי.
כתב מאוד מדוייק לטעמי.
עניין נוסף הוא גם שהצילומים עוזרים לנו לזכור חלקים שהם לא בהכרח המעצבים ביותר או החשובים ביותר. הם מיצרים מציאות.
ובכלל, חלק ממה שקונספט ההורות כולל היום נמצא גם בתרבות הצריכה שלנו. צילומים ובניית מציאות (או עיצובה מחדש), ואיזה יופי ורוד טופי, הוא חלק ממנה.
וכן, גם אני חוטאת בזה. אפשר שלא? 🙂
ושרון, באגבית, מכיר אדריכל מצליח שהוא לא איש יח"צ מ-עו-לה?
וריקי – פוסט נוגע ביותר – שולחת חיבוק.
עיצוב המציאות נמצא לפעמים גם דרך פורומים, כמו ההוא שאת ואני היינו בו.
תודה, את הבנת.
מעבירה את החיבוק לFU
אינני יודע אם כל האדריכלים המצליחים הם אנשי יחסי ציבור מעולים, חלקם נותרו אני רוצה להאמין עדיין נורמלים וצנועים, אני מקווה. אני מניח שלרובם קשרים חזקים עם אנשי הון או אנשים שמלווים אותם לאורך השנים ומספקים עם קשרים עבודות. ברגע שהולך להם אז זה רץ. לא כל האדריכלים המצליחים אני מניח הם גם מנהלים מעולים וגם אנשי חברה מרושתים.
וכמה באמת משרדים מצליחים לאורך זמן יש בארץ? 10? 20? 30?
ומה זו הצלחה? יש אדריכלים שלא בנו הרבה בשטח אבל השפיעו בדרכים אחרות כמו תיאוריה, קונספטים וחינוך.
לה קורבוזיה האמן התחמן הזה באמת דאג כנראה שיצלמו אותו בכל מקום בעולם, בכל אתר, בכל אירוע וליד כל אדם חשוב, הוא היה גאון בהרבה תחומים, וגם מניפולציות על אנשים