ד. יקירתי, שאלה אותי השבוע למה דווקא בבוקר זה מגיע. היא הציעה שאסביר את זה כאן, אבל לא שיר, היא ביקשה.
לכאב יש דרך משלו להעיר אותך בבוקר, והיא אלימה כמו נרקומן בקריז שמתנפל עליך בבית שלך. מהלך היום מציע אלפי הסחות דעת, אני אמנית של הסחות דעת. הבלוג הזה הוא הסחת דעת. העידון של הפיכת הכאוס למילים מנוסחות, העיסוק בצורה ובמבנה, הליטוש, מקהה את חודו של קוץ. המוזיקה היא הסחת דעת וגם הצפתה, באותה עת. משככת ומרפאה, מתסיסה ומלבה, תלוי בעונה הפנימית.
אבל לבקרים האחרונים אין רחמים. זו תקופה כזו. אם בלילה הנחשול מתרגם את עצמו לתמונות, שומר על השינה בעזרת סמלים, הבוקר הוא קמאי לגמרי. להקת הפירנאות שמחכה בתחתית הקרקעית שלי לא מקבלת שום מנחה, לא שוחד, לא מילים. היא נושכת, היא מפרקת הגנות וזוללת בהן, היא מסלקת הנחות.
אם בתקופות כאלו בעברי נטול הילדים הייתי מתכסה בשמיכות דמיוניות ואמיתיות, ויוצאת מהבית מאוחר. עובדת עד מאוחר בערב, ומתעוררת לחיים בלילה, על מסכים או בדרכים כאלו ואחרות, עכשיו זה קצת יותר קשה. הסחות הדעת מוגבלות, המסגרת מכופפת אותן. מובן שיש אינטרנט, הגאולה הראשית, אבל אפילו הרשת לא יכולה לעירום הבוקר.
ויש אחת שיכולה להפיג, לעטוף, לסמם את הפירנאות, והן שטות למקום אחר. אתם יודעים מה היא, נכון? היא מתחילה באות הראשונה, והיא קמצנית בזמינות שלה, כמובן. אבל כשהיא באה, היא מאלפת את בעיטת הבוקר, היא מאגפת את תוקפנותו, ושולחת לחדר הפרטי אורחת נדירה: שלווה. כמו שביקשה בשעתו יונה וולך.
בשורה התחתונה נדמה לי שהבוקר יודע. בבוקר יש ידיעה, היא ראשונית וחריפה כמו לידה.
הקליפ הוא לשיר
teardrop בביצוע אליזבת פרייזר למאסיב אטאק. ותודה לגיא חג'ג' המצויין.
אולי כי הבוקר הוא הצעד הראשון במסע בין אלף המילין לעבור את היום עם המסע השחור בבטן.
בניגוד למה שחושבים חכמי זן סינים, לפעמים הצעד הקטן הראשון הוא הכי קשה.
ושכחתי לכתוב כמה מהנה לקרוא אותך גם כשהנושא עגום כל-כך.
המשפט הזה יפה. הצעדים הראשונים אכן מלווים במאבק.
אמא?
אמהות?
אוננות?
אמנות?
אהבה?
שחור עם תקווה
עמוק
חזק
השיר הזה מעולה וגם הקליפ הזה עם הציפה המסתורית הזו בתוך הרחם, או אולי לא, וכמשל לציפה שלנו אחר כך בעולם החצי אפל הזה
ואליזבת פרייזר?
היא מלאך
יפה, המילה הראשונה והמילה האחרונה מהאפשרויות שלך הן היחידות ואין בלתן במיגור השחור של הבוקר. הילדים ואהבה.
ובהחלט, יש פה תקווה. תודה
השניה בה מתעוררים, ושניה לפני שנרדמים,
אלה שתי מכונות-האמת הקטנות של הנפש.
רגעים צלולים שהם מקומות סטריליים וחפים משקר.
הרע בהם רע מאוד, אבל כשטוב בהם אז טוב באמת.
וזה לא רק היעדר הסחות הדעת ברגעים הספורים האלה, אלא גם – ובעיקר – תת ההכרה שמזדכה על ציוד ברגע היקיצה, רק בשביל לחתום עליו שוב רגע לפני התנומה.
ותת ההכרה לא פראיירית. אי-אפשר להתחים אותה על ציוד לא תקין או לא קיים.
הכל גלוי בפניה.
כמה מהטקסטים הכנים ביותר שלי נוצרו בשניות שלפני ההירדמות, לפעמים קמתי, לפעמים נמוגתי לתוך השינה, מפחד ועצלות.
ובשביל תגובות כמו זו שכתבת, אטרקטיבית שלי, שווה לצאת בבוקר מהמיטה. התגובה הזו צריכה להיות חלק מהטקסט שלי להתמזג בה כמו הייתה חלק ממנה, בשר ודם.
לא מודעת ובלתי נשלטת
🙁
ומשם ממשיכים
מאוד את הכתיבה שלך. את מוכשרת . מתי הספר?
הצעד הראשון מוביל למסע הלא נכון