מאמר חשוב ומקומם של תמר רותם במוסף חלק ב' של הארץ, היום: "כל מי שעובר בצהרי היום ליד בתי ספר וגני ילדים, או ליד גנים ציבוריים ומתנ"סים אחר הצהריים אולי הבחין מי פוקד את המקומות הללו: מלוא העין אמהות. אצות רצות מהעבודה לפני ארבע, חסרות נשימה, כדי להספיק לאסוף את הילדים מהגן; פורקות ילדים מכיסאות רכב, מיישרות בהינף יד את העגלה לתינוק, מכניסות את הגדול לחוג, רצות לרופא עם האמצעית. ובערב, באסיפות ההורים, הן שוב בנוכחות מלאה.

והאבות, מה? בים, ביבשה או באוויר – רק לא בבית. בישיבות הנהלה, במשמרות בבית חולים, בחו"ל. עוד שעה קלה יגיעו. והשעה מתארכת. לעת ערב יופיעו בדלת, אורחים רצויים. רגע יחבקו ילד בגעגוע, ובמשנהו יישבו לצפות בחדשות בטלוויזיה.

מן הסתם אני גורמת עוול לכמה אבות שטורחים סביב ילדיהם כתרנגולת סביב אפרוחיה. אבל צר לי לבשר לכם שאתם בטלים בשישים. זן נדיר. הלוואי שירבו כמותכם.

המציאות שבה האמהות בישראל נושאות כמעט בלעדית בנטל הטיפול בילדים, הופכת את המלצתה הצפויה של ועדת שניט – לבטל את החוק המקנה אוטומטית לאמהות במקרי גירושים משמורת על ילדים עד גיל שש (חזקת הגיל הרך) – למקוממת ביותר.

השאיפה לחולל מהפכה בהסדרי המשמורת – ולשנות חוק שקיים כבר 45 שנה – נובעת מהקסם שמהלכת אופנת השוויון בין המגדרים, אופנה שיש לה ניחוח של מדינות נאורות ומתקדמות, על התומכים בשינוי. יש גם כאן כניעה ללחץ של ארגוני גברים אזוטריים.

המצדדים בביטול הסעיף טוענים שמודל המשפחה הקלסי, שבו האב מפרנס והאם בבית, עבר מן העולם, ולכן יש לקבוע משמורת משותפת של שני ההורים במקרה של גירושים. אלא שהמודל המסורתי עדיין שולט בכיפה – בוודאי בישראל. ב-50 השנים האחרונות אמנם עלה שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה, עם זאת ב-2005 עמד שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות על 56% לעומת כ-70% מהגברים. שיעור הנשים העובדות במשרות חלקיות בישראל כפול משיעור הגברים.

ההנחה הדומיננטית היום, ולפיה התפישה שהנשים הן האחראיות הבלעדיות לטיפול בילדים היא חלק מהמיתוסים הפטריארכליים שיש לשנותם – מעידה על השתלטותה של רטוריקה משפטית המייצרת שיח שוויוני מנותק מהמציאות. כאשר השיח בדבר ייחודו של הקשר בין האם לילד בשנים הראשונות הוחלף בשיח על הורות – מה הפלא שרוצים לבטל את היתרון המשפטי המגיע לאמהות בזכות? "

 

המשך קריאה

 

כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים של "הארץ" העתקתי רק חלק מהמאמר. הנקודה החשובה ביותר נמצאת בסופו: ביטול החוק הקיים (המקנה משמורת אוטומטית לאם עד גיל שש) ישמש חלק מהגברים במאבקי גירושין כדי ללחוץ כספית על האמהות לויתורים והתפשרויות, ויביא אותן לשקול אם כדאי בכלל להתגרש, גם במחיר של חיי אומללות ודחק נפשי. כשהאלטרנטיבה היא עוני, ואנחנו יודעים מה המשמעות של עוני בישראל כיום, מה לדעתכן הן יבחרו? מדובר כמובן על אמהות שאינן משתכרות די כדי לפרנס ילדים בכוחות עצמן. כלומר -רובינו.

 

אני מסכימה עם רותם שקובעת שגברים רבים – בהחלט לא כולם – לא בהכרח רוצים במשמורת המשותפת אלא כאמצעי לחץ על האם לוותר. שימו לב לפסקה בהמשך המאמר "הגברים הם אלה הנרתעים מהמטלות הכרוכות בהורות ומעדיפים את עבודתם. זו הסיבה לכך שיותר מ-90% מהסדרי המשמורת ניתנים כיום לאם בהסכמה, גם כשהילדים עברו את גיל שש. הנשים, הנאלצות ללהטט בין התפתחות מקצועית ואישית לבין הטיפול בילדים, בהחלט היו רוצות להקל על עצמן. אבל בו בזמן הן אינן תופשות את עצמן כקורבן, כי אימהות אינטנסיווית היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלהן. הטיעון שהן מרחיקות את האבות מהילדים – מגוחך. ברוב המקרים הן מתוסכלות מההתחמקות המופגנת של בני זוגן מטיפול בילדים". 

במקרים רבים שאני רואה סביבי, זו המציאות העגומה, אבל בהחלט קיימים גם גברים אחרים שמשתתפים בעול בצורה כמעט שווה, אם כי אני מקבלת את העקיצה של רותם, הם בטלים בשישים. מסקנות ועדת שניט הן דגל אדום לכל הנשים הנשואות באשר הן, מכל מעמד כלכלי, והן חייבות להתגייס הפעם להילחם נגד קבלתן במערכת המשפט, גם במחיר של כמה שעות פחות עם הילדים.
 

23 תגובות

  1. קרי את מצדדת במודל הקלאסי ו"זכותה" של האם למשמורת, הנדרשת להיות מקובעת במוחנו כתפקיד ביולוגי ואין בלתה.
    הילדים הם רכושה הפרטי של האם שעיוות הדין המסתמן יאלץ אותה לפדות, "כי נשים ישלמו מחיר כלכלי כבד כדי לקנות את הסכמת האב לוותר על המשמורת".

  2. גם אני חשתי כך כשקראתי אותו אתמול.

    ול"ללא" אני לא חושבת שזה עניין של מה שריקי מצדדת בו או מה שתמר רותם מצדדת בו. שתיהן תיארו את המצב כפי שהוא היום. וכפי שהוא היום, מתן משמורת משותפת לאבות בגיל כה צעיר (ואף אחריו) חוטא לאמהות, לא משום שזה תפקידן המסורתי, אלא משום שזה תפקידן בפועל, כפי שכל אם בישראל יודעת (חוץ מבודדות).

    קודם שישתנה המצב הזה ואז שישנו את החוק, לא להיפך (וזה יקרה בימות המשיח…).

  3. גם המאמר של רותם וגם המאמר שלך יוצאים מההנחה שהילדים הם רכוש הניתן לחלוקה. שתיכן מתעלמות מהעקרון הכי חשוב בסכסוכים המשפטיים האלה: מה טוב יותר לילדים.

    ועדת שניט מבקשת לבטל מצב שבו ילדים עד גיל שש נמסרים לרשות אמהותיהם באופן אוטומטי. אין בכלל שיקול דעת. אם בעל ייזום גירושין ויסביר בבית המשפט שהוא מבקש משמורת על הילדים כי אשתו מכורה לסמים, מכה את הילדים ולא מתפקדת, הוא עדיין ייאלץ לחזות בפסיקה הקובעת שיש למסור את הילדים לרשות אימם. הפמיניסטיות יריעו בקול גדול לניצחון הנשי האומלל הזה והילדים יוסיפו לספוג התעללויות.

    ודאי שיש מקרים בהם המצב הוא הפוך. כלומר, שמבחינת הילד עדיף שיישאר בחזקת אימו. כל שוועדת שניט אומרת הוא שהמצב הזה אינו צריך להיות אוטומטי אלא נתון לשיקול דעת של בתי המשפט ורשיות הרווחה. רק מי שמתייחסת אל הילד כאל רכוש סבורה שבכל מקרה אישה אמורה להחזיק בו במהל שש השנים הראשונות לחייו ללא קשר לנסיבות. מי שמוכנות לנהל מאבק עקרוני נגד גברים על גבם של ילדים שאינם מבינים בכלל את מהות המאבק הזה ומדוע נקלעו לתוכו, אינן רוצות בטובת הילד. הן בסך הכול עושות פוליטיקה קטנה למען עצמן.

    עד שתבינו שילד אינו כלי נשק שאישה אמורה להשתמש בו נגד בעלה המתגרש ממנה לא תבינו אף פעם מדוע הדוח הזה נכון כל כך. ילד צריך להיות בחזקת ההורה שיעניק לו חום רב יותר, חינוך טוב יותר ורווחה רבה יותר. ואין לזה שום קשר למינו של ההורה אלא – שוב – לטובת הילד בלבד.

  4. אני לא אגיב עכשיו על כל הנושא
    א ב ל
    אם קנה המידה לחזקת הילד יהיה רווחתו, מי אתה חושב יקבל אותו לחזקתו אם יתעורר ויכוח?

    רווחת הילד האולטימטיבית היא המצב שבו הוריו דואגים לחינוכו ורווחתו בלי לעשות "חשבון" מי נותן יותר ובאיזה תחום – לא מי מתעורר בלילה ולא מי משלם עבור השיעורים הפרטיים בחשבון או עבור האופניים, גם אם הם חונים בבית האחר. זה המצב שבו ילד מקבל את הטוב ביותר עבורוב במצב המחורבן שאליו נקלעו חייו.

  5. וחבל שהוועדה מתקינה תקנות המתאימות למציאות אוטופית תוך התעלמות מהמציאות הלא-שוויונית שבה אנו חיים.
    לפני כשנתיים פרסמה כאן אורית קמיר את המאמר עם הכותרת הממצה "חזקת הגיל הרך: המלחמה על כבשת הרש". http://www.notes.co.il/orit/14484.asp

    כדאי לקרוא, ולטובת הממהרים אצטט מן הסיום:

    "אין ספק שיש לבטל את חזקת הגיל הרך, המנציחה סטריאוטיפים מיגדריים פטריארכאליים: מיד לאחר שיבוטלו כל שאר דיני המשפחה הארכאיים, המפלים נשים לרעה ומעניקים לגברים כל יתרון אפשרי; מיד לאחר שישונו דפוסי ההעסקה בשוק, ונשים תשתכרנה כמו גברים, ותוכלנה לנהל מאבקים משפטיים בתנאי פתיחה שוויוניים […] חזקת הגל הרך היא שריד מעולם מסורתי – ממש כמו שאר חלקי דיני המשפחה, וממש כמו מבנה המשק הישראלי ותפיסת הנשיות. כל ההבדל הוא שזהו השריד היחיד החותר מעט נגד הזרם, ומעניק זכות מזערית כלשהי לצד החלש, הנשי. אכן, הגיע הזמן, מזמן, לבטל את כולם, ולכונן דיני משפחה מודרניים, שוויוניים, אנושיים, כמו גם משק שיוני ואנושי. עד אז, הניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך היא התנכלות לכבשת הרש."

    אז מתי מתפרסמות המלצות הוועדה, ולאן הן עוברות? והכי חשוב – מה עושים עם זה?

  6. מרים – אם קמיר קוראת לילד "כבשת הרש" היא כנראה יודעת מה היא אומרת. הביטוי הזה מסמל את הרכוש האחרון שנותר לאדם דל ועני ושגם הוא נלקח ממנו באכזריות. טובתו של הרכוש הזה לא מעניינת האיש; רק טובת בעליו עומדת למבחן.

    חלי – לא הזכרתי במאומה את הנושא הכספי. אני מסכים איתך שלא תמיד רווחה קשורה ליכולות כספיות. מצד שני, אני לא מסכים שנשים הן תמיד ההורה הטוב והאפקטיבי יותר עבור הילד. ולגבי המשפט האחרון שלך – את סותרת את עצמך. אם רווחה פירושה שאף אחד לא עושה חשבון מי מתעורר בלילה או לוקח את הילד לחוג, איך קורה שאת תומכת במאמרה של תמר רותם שדווקא עושה בדיוק את אותו החשבון?

  7. אני בדלת, אז סליחה שאני ממש מקצרת 🙂

    לא אמרתי, עדיין, שאני תומכת, רק הגבתי על דבריך בקשר לרווחת הילד. בשלב זה.
    וכיוון שהספקתי להזכר דרך מרים שלפניך במאמרה הנפלא אורית קמיר על שוויון הוא שיוויון הוא שיוויון, אז בא נעשה ככה – אתה תקרא אותו, אני אלך שניה להתפרנס ונמשיך אחר הצהרים, טוב?
    אחרי השעור תופים, החזרה מחברה, קניות למרק עוף מוזמן, קיפול כביסה, דואר, כתיבת טור כי דד ליין ואם אני אספיק, אני גם אנשום…

    נדבר אחר כך 🙂

  8. אתה כותב: "ועדת שניט מבקשת לבטל מצב שבו ילדים עד גיל שש נמסרים לרשות אמהותיהם באופן אוטומטי. אין בכלל שיקול דעת. אם בעל ייזום גירושין ויסביר בבית המשפט שהוא מבקש משמורת על הילדים כי אשתו מכורה לסמים, מכה את הילדים ולא מתפקדת, הוא עדיין ייאלץ לחזות בפסיקה הקובעת שיש למסור את הילדים לרשות אימם.".
    זאת איננה משמעותה של חזקה. כל חזקה ניתן לסתור. משמעותה של חזקה היא שנטל הראיה היא על הצד השני, המבקש לסתור אותה. הוא זה שצריך לנמק מדוע יש לסטות ממנה. אם המכורה לסמים, מכה את הילדים ולא מתפקדת הם נימוקים מצוינים לא להשאיר בחזקתה את הילדים, ואינני יודעת על מה אתה מסתמך כשאתה קובע שהפסיקה עדיין תקבע כי יש למסור את הילדים לאם.

  9. הפרקטיקה בבתי המשפט הפוכה לחלוטין. כעורך דין (שלא מתמחה בדיני אישות דווקא) חזיתי לא פעם בבתי המשפט כיצד נשים שמסוגלותן ההורית מגוחכת מקבלות חזקה על ילדים גם כאשר קיימות עדויות המאשרות את אותה אי-מסוגלות.

  10. אתה חוזר שוב ושוב על הקביעה שנשים רואות בילדיהן רכוש ושזה בעצם כל הסיפור. לא רק שזה לא נכון – לדעתי זה גם מסיט אותנו מלב העניין.

    כפי שמבהירה כאן נעמה (תודה!) משמעותה של חזקה היא שנטל ההוכחה על הצד השני. טובת הילד עומדת מעליה. החזקה נועדה להבטיח שבמקרים הרגילים וכל עוד אין נסיבות מיוחדות ילדים רכים יישארו בחזקת האם, והדבר הוא לא פחות ולא יותר משמירה על חלוקת התפקידים הקיימת ברובן המכריע של המשפחות.
    איך קרה שזה המצב בד"כ זו שאלה גדולה ומעניינת, ויש הרבה תשובות, אבל ביטול החזקה לא יהפוך את המציאות הזו על פיה גם אם מאוד נרצה.

    שנית, כמו מתנגדים אחרים לחזקת הגיל הרך, אתה מתעלם בשיטתיות מהאפליה המובנית נגד נשים בדיני המשפחה בישראל, שלהם כפופים הגירושים.
    הייתי משתכנעת יותר בכנות כוונות הטוענים לשוויון אם היו קוראים להתנות ביטול החזקה ברפורמות בדין הרבני, שכרגע מעניק לבעל זכויות מפליגות ומבטל את רצונות האשה. רק דוגמא אפשרית אחת, אפשר לחשוב על עוד – בשוק העבודה למשל. אבל אם החזקה מתבטלת וכל השאר נשאר על מקומו – אין מנוס מהתחושה שהדיבורים על שוויון, ועל "בחירה חופשית" שבוחרות נשים להישאר בתפקידיהן המסורתיים מכסים על משהו אחר.

  11. להוציא פרט פה ופרט שם, אין עוררין כלל על האופן בו את קוראת את המצב ולדעתי עוד היית עדינה.
    בערב כיפור התחוללה בביתי מהומה גדולה סביב הנושא הזה, כשדעת הרוב (ודווקא היו אלה נשים ברוב) גרסה כי אין שוביניזם אלא רק מציאות שכופה עלינו וכ"ו.
    אחת מהנוכחות, אישה משכילה שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, בעלת עסק משל עצמה, הודתה כי בבואה לשכור עובדות היא תעדיף כאלה שאין להן ילדים. אני כמובן לא יכולה לומר שאני לא מבינה אותה במציאות שבה נשים אינן מסוגלות לראות אופציות אחרות למעט להיות "פאטמה" שאחראית גם על "השלמת ההכנסה" (אפילו כשהיא מרוויחה יותר ממנו היא תיקרא כך), על המנקה, המבשלת, הכלבה והילדים. יחד עם זאת, במה הפמיניזם שלה בא לידי ביטוי? על זה לא הצלחתי לקבל תשובה.
    חברים, מצבנו טוב יחסית לפקיסטן ואפגניסטן, אבל עגום יחסית להרבה מדינות מערביות, נאורות, ששוויון שם הוא לא שם מותג אופנה, דוגמת מדינות סקנדינביה.
    אף אני מאמינה שיש עיוות בדין המתיר לנשים את זכות הקדימה במשמורת על ילדיהן, אלא שהעיוות הקודם לכך הוא זה המאפשר מציאות שבה נשים מרוויחות פחות רק בגלל שהן נשים, "גברים לא שוטפים את הריצפה רק בגלל שהם גברים (וזו אמנם מטאפורה אם כי לא רק), תקרת הזכוכית כבר די הפכה ברזל, ונשים באמת מאמינות שהמציאות הזו מתקיימת "רק" בגלל שמי שמרוויח יותר הוא זה שעבודתו זוכה לקדימות (ואף אחת מהן לא תוהה על העובדה שזה כמעט תמיד הגבר שמרוויח יותר. נראה אותו מסתדר עם הפרנסה בלי המשכורת שלך).
    אגב, אני לא מסכימה עם כהן בדבר אחד, אבל מאד משמעותי: אני כן חושבת שנשים תופסות את עצמן קורבנות. ברוב המקרים שאני מכירה לפחות.
    אני רואה נשים מצליחות, קרייריסטיות, מרוויחות, אסרטיביות, עצמאיות ובלתי תלויות לכאורה, שמלהטות בין ישיבות הנהלה לטלפונים עם העוזרת, המבשלת, המורה ואמהות אחרות. לשאלה מה עם האבא הן יענו: הוא עסוק. מדהים, אבל אמיתי. אותן נשים, ברגעי שבירה, מוכנות להודות שהן כועסות, כמעט מרירות על המצב, וכן היו רוצות שיהיה אחרת אם כי "הוא אשם" ולא הן. זו קורבנות, וקורבנות היא נטייה נשית יותר בחברה בה אנו חיים. לתפיסתי, האידאלית אמנם, אין דבר כזה אשמים וכל אחד עושה כמיטב יכולתו. כל מה שאנו יכולות לעשות זה לבחון את בחירותינו ואת המקומות ממנו הן נעשות (בהתחשב בעובדה שבחירה היא בחירה רק באשר יש יותר מאופציה אחת), ולדייק עם עצמנו במובן של פער בין הרצון לשנות לבין היכולת העכשווית לשנות. כל שינוי דורש תהליך, התמדה ובעיקר אמונה, אבל כל שינוי הוא גם אפשרי.

  12. אמנם נוח להתעלם מזה, אבל גם במבנה הכלכלי הבעייתי אצלנו, שבו האב מביא את עיקר ההכנסה למשק הבית, ההכנסה הזאת מתונית במשהו: בעבודה שלעתים קרובות מאוד הרבה יותר מאומצת ודורשת הרבה יותר שעות משרד מעבודת האם. זה מצב לא רצוי, לא בריא, לא שוויוני, אבל קיים. ולכן כשאומרים שאבא עסוק הכוונה היא שהוא טרוד בלהביא הביתה כסף שיממן את החוג שממנו אמא הולכת לקחת את הילד. כסף שיממן את האוכל שאמא רצה, מתנשפת, לקנות בסופרמרקט הקרוב.

    אפשר גם להביא את אבא הביתה למשך יותר שעות ולשלם לו מחצית מהכסף, או בכלל לפטר אותו מהעבודה משום שהוא נעדר כדי לעזור לאשתו בבית. רק שאז יבואו טענות מסוג אחר: למה אין מספיק כסף, למה הילד לא הולך לחוגים והילדה לא לומדת בלט וכמובן שבסוף יאשימו את…אבא.

  13. זאת שאלת הביצה והתרנגולת.
    למה הבעל מביא יותר פרנסה? כי הוא עובד יותר שעות. למה האשה לא עובדת אותן שעות? כי המעסיקים לא רוצים אותה (אני מדברת על אמא, כן?).
    למה המעסיקים רוצים שתעבוד הרבה שעות? האם זה אפקטיבי? אם, נניח, היית עובד 7 שעות ביום ולא 11, האם היית גולש עכשיו באינטרנט כדי להגיב על מאמר ב"רשימות"?
    המעסיקים רוצים שתתמסר באופן מוחלט לעבודה. אם היית חוזר הביתה בשעה 3 כל יום הרי היית משתתף בנטל הביתי, נכון? ואז היית נעשה מעורב יותר בחיי הילדים והבית. ואז גם אתה היית מפתח דאגות בזמן העבודה (רופא? חוג? הילד בסדר?) אבל במצב היום, אתה לא דואג. אשתך דואגת.

  14. האישה יכולה לחזור הבייתה בשעה שלוש כי היא יודעת שיש מי שישלם עבור זה. הבעל, למקרה שלא הבנת. זה שצריך לקרוע את עצמו כדי שתהיה משכורת נורמלית אחת לפחות בבית הזה. כי אם הבעל ישוב הבייתה בשלוש, אף אחד מההורים לא ירוויח כמו שצריך. אבל כמה נוח להתעלם מהאפשרות המצחיקה הזאת. שלילדים לא יהיו חוגים, לא מספיק צעצועים ולא מספיק אוכל. העיקר שאבא יחזור הבייתה בשלוש והנשים יוכלו להגיד שניצחו במאבק המעמדי הזה.

  15. כמה כעס יש במילים שלך.
    טענת השיוויון אומרת שאם נשים היו מרוויחות כמו גברים אז ערך עבודתן היה שווה לערך עבודתו של בן זוגן/האבא ואז התא המשפחתי היה מחליט מי 'אחראי' יותא שעות על ענייני הבית ומי על ענייני הפרנסה, במציאות של היום, ברור, ברוב המקרים שעבודתו של הגבר, שווה במונחי משק עבודה יותר כסף, מכאן שהתא המשפחתי ה מ ש ו ת ף מחליט שמי שמרוויח יותר ילך לעבוד ומי שלא נותנים לה להרוויח מספיק, תלך לעבודה פחות או בעצם 'תמונה' למגדלת הילדים.
    ההתחלה היא הדורשת תיקון ושיוויון.

  16. האישה חוזרת בשלוש כי אתה לא חוזר בשלוש. מישהו צריך לטפל בילדים.
    אבל כל עוד לך משלמים יותר כסף (כגבר, עבור אותה עבודה מול אישה) עדיף לכם, כלכלית, שאתה זה שתשאר בעבודה המשרדית והיא תעבור ליום עבודה חדש בבית (בחינם, אלא מה). אגב, סתם לסקרנות, היית מעדיף לחזור בשלוש ולעשות את כל המטלות שאשתך עושה?
    רוב הגברים מעדיפים להשאר בעבודה. מה רע? קצת עובדים, קצת צוחקים עם החבר'ה, קצת גולשים וב-7 בערב יש ישיבת צוות/הנהלה נורא חשובה.

  17. שעות עבודה גמישות.

    למה גברים חוזרים מאוחר? הם באמת חייבים לסדר את הישיבה הנורא חשובה בשבע? מה יקרה אם יכניסו את כל הישיבות החשובות בין תשע בבוקר לארבע אחר הצהריים? העולם יתמוטט?

    לא. רק שיותר נשים יוכלו לעבוד גם שמונה ותשע שעות במקרה כזה. לבוא בשבע, לתת לאבא להכניס את הילדים לגן. לצאת בארבע, להוציא את הילדים מהגן. אז אבא יגיע לעבודה קצת מאוחר יותר ויישאר עד מאוחר יותר, ועדיין יוכל להיות רוב שעות אחר הצהריים והערב עם הילדים.

    זה לא ממש בלתי אפשרי. רק צריך לרצות באמת. וכמו שהמצב נראה כיום, אף אחד לא ממש רוצה. אבל מה? משמורת משותפת רוצים אף רוצים.

  18. עירית לינור, שלפחות מבחינתי מייצגת רמה מסויימת של פמיניזם, התראיינה בנושא הזה בדיוק בגל"צ לפני מספר ימים (אינני זוכרת לאיזו תכנית), וטענה שטובת הילד בכל מקרה היא שיהיה לו בית עיקרי אחד, כלומר לחלק את ימות השבוע בין שני בתים בדיוק, או כמעט בדיוק, ככל הנראה אינו לטובת הילד. לטענתה עדיף שהבית הזה יהיה אצל האם, מכיוון שהמציאות מראה שאמהות אכן נושאות יותר בנטל הטיפול בילדים, ורואים את זה באסיפות הורים, בסיום הפעילות בגני הילדים, בתי הספר, בחוגים…

    באופן אישי לא ברור לי אם העניין הוא משפחתי פנימי, או מערכתי חברתי, אך הקונסטלציה הקיימת כיום אינה שוויונית (ברור), ולבוא כעת ולנסות להפוך את הקערה על פיה דוקא בנקודה הכואבת והרגישה כל כך, של הפחד של כל אם העומדת מול גירושים, מאיום לקיחת הילדים ממנה, איום שיכול לשמש כנקודת לחץ אימתנית מצד הגבר… – זה כל כך לא הגיוני.

  19. עירית ציטטה אסכולות פסיכולוגיות מקובלות וידועות שטוענות שילד צריך מה שקוראים 'בית מרכזי' – ששוויון אולי טוב להורים אבל רע מאד לילד. הנדודים מבית לבית כל יום או כל חצי שבוע עושים שמות בנפש הילד. ילד צריך להגיד אני רוצה הבייתה ושיהיה ברור לו למה ולאן הוא מתכוון. רוב בתי המשפט מקבלים טענה זו, בעיקר בגילאים צעירים ומאפשרים את טובת הילד, כלומר סוג של קביעות פיזית בחייו.
    באמריקה יש היום גישה נסיונית המאפשרת לילד להשאר בבית ולהוריו להתחלף מדי כמה ימים 🙂

  20. את קוראת את עצמך?
    ואתן קוראות לעצמכן פמיניסטיות?
    עירית לינור באמת לא לבד בתפקיד טומי לפיד

  21. האם האמון בשופטים כה קטן? האם לא מוטב לבטל את ה"חזקה" ולהשאיר את ה"נוהג" – כלומר, שהשופט יודע את המצב בדרך כלל, אבל נכון לבדוק האם במקרה המצב כאן הוא שונה. אני, למשל, קיבלתי עלי בשמחה יתרה את האפשרות להיות המטפל העיקרי בבן שלנו, בן השנה. האם זה הגיוני במקרה של גירושין לגזול אותו ממני רק משום שאין לי אפשרות להוכיח שאמו אינה ראויה לגדל אותו? היא כן ראויה. היא אישה נפלאה ואוהבת, אבל למה לעזאזל שהיא תקבל את המשמורת עליו אם שנינו בנינו את החיים שלנו סביב לו"ז שבו אני מטפל בילד רוב שעות היום, והילד רגיל אלי כמטפל הראשי שלו?
    כמה מהכותבות דרשו לשנות קודם כל את כל שאר החוקים והנוהגים בישראל, ורק אחרי זה לטפל בבעיה הזו, אבל אין שום סיבה הגיונית לדרוש זאת. חזקת הגיל הרך היא בדיוק חלק מאותו מערך פטריארכלי שמעודד נשים להיות המטפלות העיקריות בילדים וגברים לצאת לעבוד – כמו האפשרות המגוחכת לחלק את חופשת הלידה בצורה בלתי הגיונית בעליל, שאינה מנוצלת על-ידי איש פשוט כי לא ניתן לנצל אותה ברוב המקרים.
    לא שיש לי בעיה לדרוש את ביטול שאר הנוהגים המיושנים בדיני המשפחה בישראל – ובראשם הדרת הרבנות מכל הנושא הזה. ויפה שעה אחת קודם.

  22. חזקת הגיל הרך היא בסך הכל סדין אדום לכל מיני פעילים ופוליטיקאים, פשוט חסר משמעות…
    מה שחשוב זו שההחלטה הסופית כיצד תחולק ההורות בהעדר הסכמה נתונה לפקידות סעד חסרות תבונה, מאד לא אמינות וחסרות רגישות….

    טוב, מה אני חוזר על עצמי ?
    פרסמתי מאמר בנושא ב אתר NFC –
    אשמח לקבל תגובות:

    http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-25202-00.html?tag=20-29-12

    מה לגבי טובת הילד?

    "חזקת הגיל הרך" כנראה תוחלף בהוראה רחבה ומעורפלת יותר (תוך שילוב חוק והוראות לפקידות הסעד) שתשאיר את האמא כהורה יחיד ותקדש עוד יותר את " עיקרון ריצוי האם" בשם "עיקרון טובת הילד"

    מאת: רונן פז |

    לפני יותר משנתיים כונסה ביוזמת משרד המשפטים ועדה בראשות פרופ' דן שניט בכדי לבחון את דרכי חלוקת ההורות להורים פרודים. הוועדה אמורה לתת בקרוב המלצות חקיקה אך לא הוגבלה רק להמלצות חקיקה.

    הוועדה הוקמה בעקבות דרישה של ארגוני אבות לבטל את הסיפא לחוק הכשרות והאפוטרופסות המכונה "חזקת הגיל הרך" ומקבעת את האם כהורה הבלעדי לילדים מתחת לגיל 6 בכל מקרה בו ההורים נפרדים ואינם מגיעים להסכמה אחרת.

    לא החוק הוא זה שמונע מתן משמרת לאבות גם לילדים קטנים. החוק קבע כי בנסיבות מיוחדות ניתן להעביר משמרת לתינוק גם לאביו, אך לא קבע מהן אותן נסיבות מיוחדות. אין מניעה חוקית כי הילד ילון בבית אביו יותר ימים בשבוע מאשר בבית אמו גם אם אמו "זכתה" במשמרת. נושאים אלו נקבעים על סמך המלצות עובדי משרד הרווחה הנקראים – פקידות סעד לסדרי דין. בכל מקרה בו אין הסכמה בין ההורים מבקש השופט את המלצותיהן והן פועלות על סמך ההנחיות של מי שעומדת בראשן – פקידת הסעד הראשית לסדרי דין – הגברת רונית צור, החברה מן המניין באותה ועדה בראשותו של פרופ' דן שניט. הורותם של אבות נמנעת עקב המלצות תסקירי פקידות הסעד לסדרי דין המוגשים כברירת מחדל לבית המשפט כאשר אין הסכמה בין ההורים ולא על-ידי המחוקק.

    הורים אוהבים הנתקלים בקשיים בגידול ילדיהם ומתלבטים מהו סדר היום הנכון למשפחה יתייעצו עם פסיכולוג ילדים, יועצת חינוכית, או יפנו לטיפול משפחתי. הורים שאינם מעוניינים בעימות לא פונים לעורך דין. לכן תמוה הרכב הוועדה, בה 8 מתוך 12 החברים הם עורכי דין, דיינים ואנשי חוק ומשפט. חבר ועדה נוסף מייצג את משרד הרווחה והמערכת הקיימת, היא – פקידת הסעד הראשית לסדרי דין – הגברת רונית צור. המעמסה הכבדה להגדיר מהי טובת הילד וכיצד צריך לשנות את דרך קביעת הקשר של הילד עם שני הוריו המתגרשים הוטלה לפיכך על שלושת הנותרים: פסיכולוג ילדים, נציגת עמותה התנדבותית בשם הורות=שווה ויו"ר הוועדה הסוציולוג פרופ' דן שניט. האמנם שלושה אלו רואים את הילדים???

    בפועל משרד הרווחה הוא שמאשר מי ייחשב למומחה ומי יהיה ראשי לתת חוות דעת לבית המשפט בתור פקידת סעד לסדרי דין או במקומה כאשר פקידת הסעד כשלה או מתקשה להחליט. ההחלטה הסופית על דרך חלוקת ההורות והמשמרת בין הורים מתגרשים ללא הסכמות היא ע"פ אותן המלצות של אנשי משרד הרווחה. מומחים, בודקי מסוגלות הורית, פסיכולוגים וכדומה שהמלצותיהם לא יעלו בקנה אחד עם הרוח אותה רוצים הפקידים במשרד הרווחה כי תנשוב במדינה, לא יומלצו לבית המשפט ודעתם כלל לא תשמע.

    אילו רצתה נציגת משרד הרווחה בוועדה, הגברת רונית צור, בשינוי, היא היתה יוזמת ועדת מומחים בלתי תלויים אצלה במשרד הרווחה או מקדמת מנגנוני בקורת ובקרה בתוך משרד הרווחה ומייתרת מלכתחילה את הצורך בכינוס ועדת שניט על-ידי משרד המשפטים.

    ועדת משפטנים שכונסה על-ידי משרד המשפטים לא יכולה לבחון את דרך כתיבת התסקירים ע"י פקידי משרד הרווחה וגם לא יכולה להתערב ברמת ההבנה של העוסקים בנושא. ועדה כזו יכולה לכל היותר להמליץ לשופטים להיעזר גם במומחים שלא מונו, הומלצו או משוייכים למשרד הרווחה. מומחים כאלו יכולים להכניס רוח חדשה ולשנות את הקיבעון המחשבתי הקיים בנוגע לטובת הילד ומהו הסדר הראיה הסטנדרטי. אך המלצה ברוח זו תזכה להתנגדות נחרצת של חברת ועדת שניט, פקידת הסעד הראשית לסדרי דין – רונית צור.

    לכאורה רשאי שופט לענייני משפחה למנות מומחה ע"פ שיקול דעתו הבלעדי, הבעיה היא שמומחים כאלו לא מתוקצבים על-ידי המערכת ובוודאי שלא יזכו לסיוע ושכר טירחה ממשרד הרווחה. שופט שישתמש במומחה כזה עלול לסבול מנקמת משרד הרווחה ש"יתרשל" כאשר יתבקש בעתיד להגיש תסקירים ועל-ידי יצירת סחבת ישאיר את השופט חסר אונים.

    רק אחד מכל חברי הוועדה הוא בהכשרתו מומחה לטובת הילד, אך ספק אם קולו (או קולה של הפסיכולוגית ד"ר תרצה יואלס) יוכל להישמע מול ההחרגה שנוהגת בה פקידת הסעד הראשית רונית צור לכל מקרה ומקרה תוך ניצול ציני של עיקרון טובת הילד, הצורך בחסיון והעדרם המוחלט של מנגנוני ביקורת.

    ספק אם לפסיכולוגית ד"ר תרצה יואלס האומץ לשכנע ולעמוד מול הקושי של חברת הוועדה השופטת חנה רוטשילד "לראות אבות", קושי שהתבטא באותו פסק דין אומלל במשפט "תינוק המריבה", בו פסקה מחוסר ברירה ע"פ החוק אבל לא היתה מסוגלת להורות על העברתו המיידית של התינוק לחזקת אביו.

    יהיה מאוד קשה לפסיכולוגית תרצה יואלס לקבל את תמיכתה של נציגת ארגון הנשים נעמ"ת בוועדה, כאשר אין בוועדה אף נציג לארגון אבות.

    ביטול חזקת הגיל הרך ובנוסף החלפתה ב"חוק הורות משותפת שווה" כברירת מחדל כפי שהוצע על-ידי ארגון האבות "ילדים לא מתגרשים מאבא" לא מופיע בסדר יומה של עמותת "הורות=שווה" החברה בוועדה. לא ברור את מי מייצגת היום אותה עמותה ולא ברור על סמך איזה ניסיון ואיזה ידע מופיעים נציגיה בוועדה.

    יש קושי למצוא נציג אותנטי ואמין לאבות, בעוד שלאמהות יש ארגונים עתירי ממון עם חברות מן המניין בוועדת שניט עצמה (נציגת נעמ"ת), ארגוני האבות הם גופים התנדבותיים וחברים בהם אבות מסורים הכורעים תחת העומס הכרוך בחלוקת זמנם בין ילדיהם האהובים לבין פרנסה ותשלום מזונות.

    אבות חוששים להלין וזאת מחשש לנקמתה של חברת הוועדה – פקה"ס רונית צור. מי שהעיז להלין על המערכת הוענש בפגיעה בקשר בינו לביו ילדיו מאחר שלא פרגן לפקידות הסעד. נתקלתי אפילו במקרה בו פקידות הסעד המליצו לבית המשפט למנוע קשר לא מפוקח ביו האב לבנו בן השלוש מאחר ויש חשש שהילד הקטן לא יאהב את פקידת הסעד. במקרה אחר התעקשה רונית צור בכתב כי פקידות הסעד באו לקראת האב והרחיבו לו את הסדרי הראיה עם ילדיו וזאת למרות שההפך הגמור הוא הנכון.

    לכאורה יכלה הוועדה לזמן עדים ואורחים שונים שיסייעו לה בהבנת המציאות האמיתית, אך גם כאן בחרה ועדה זו להעלים ולהתעלם מהעדויות הרבות שנשלחו לה מהציבור. מאחר שאני מכיר את מרבית האבות ששלחו עדויות לוועדה, אני גם יודע שאף אחד מאותם אבות לא זומן להעיד, אף אחת מהעדויות אלו לא נלקחה בחשבון ובכלל זימון אבות לוועדה היה לעג לרש.

    דרך כתיבת והגשת חוות הדעת (תסקירים) לבתי המשפט איננה עומדת לביקורת ונציב תלונות הציבור מנוע מלעסוק בנושא בטענה שאסור לבקר נושאים שנדונים או נידונו בבית משפט. כך שאוסף ה"מידע" ו"ניסיון" העומד לפני ועדת שניט בנושא רגיש זה אמינותו מוטלת בספק.

    לכל מי שמצפה למהפכה בעקבות ועדת שניט ומצפה לשינוי בתפיסת עולמן של פקידות הסעד ובתי המשפט, צפויה אכזבה. לכל היותר ועדת שניט תמליץ על שינוי שמות וזאת בכדי לא לפגוע חלילה במערכות ציבוריות או באינטרסים אותם מייצגים חבריה. אז פקידת סעד לסדרי דין תקרא מעתה "מתאם הורות", הסדרי ראיה יקראו מעתה "תוכנית הורות", ונטיית המערכת לשלוח כל זוג לגישור ולחייב באיומים הסכמות תקבל עידוד נוסף למרות שלא ברור מה יועילו עוד כמה מפגשים חסרי תועלת לזוג שעסוק בלריב זה עם זו.

    "חזקת הגיל הרך" כנראה תוחלף בהוראה רחבה ומעורפלת יותר (תוך שילוב חוק והוראות לפקידות הסעד) שתשאיר את האמא כהורה יחיד ותקדש עוד יותר את " עיקרון ריצוי האם" בשם "עיקרון טובת הילד".

    גם אחרי פיזורה של ועדת שניט, ילדים אומללים ימשיכו להיזרק בכוח ממיטתם, יעברו בשעת לילה כחפץ חסר רגשות מיד ליד, יחשפו לעימותים מיותרים ויסבלו מפגיעות רגשיות מיותרות, רק כי ככה פקידות הסעד לסדרי דין רגילות להמליץ כבר הרבה מאד שנים, את זה שום ועדה של משרד המשפטים לא תשנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *