ערב יום כיפור בשכונה שבה החיים שלי נוסעים. הרחוב המקביל שבקצהו כיכר מזמזם עדיין את המיית הילדים שמסרבים ליפול מהאופניים, וללכת לישון כמו שמגיע להורים שלהם. בבת אחת נוהרים החוצה מבית הכנסת עשרות אנשים, ואפשר להבחין שהכיפור הזה הוא לבן. כמו במסורת, כמו בילדות שהתרחשה במקום רחוק מיליוני מילים וחוויות מכאן. ואין שום דבר אנושי שמחבר בין החיים אז ועכשיו, מלבד הזיכרון הדוהה.
הגברים צועדים מתוך היכל התפילה בלבן מותגי, אולי ארמאני, או guess, פה ושם אפילו דולצ'ה גבאנה. הם זחוחים למראה, התפילה בבית הכנסת היטיבה איתם, ועכשיו הם מתפנים לשיחות חולין: "רגע, וואן בד רוּם זה שני חדרים, נכון?".שענטז של החיים הטובים ומסורת ישראל. סליחות על הג'יפים שחונים על מדרכות כל השבוע, וכולם מדברים על תפילת כל נדרי "איזה מדהים היה הרב".
לצידם, נערות אליאנס המרשרשות את מחלצותיהן בעליצות של ערב נשף סוף שנה, ואיזה בדים, טקסטורות וטעם טוב הן מפגינות הערב. שמלות סטרפלס קצרצרות וענוגות, גזורות היטב על עלומים דקים. הן נשענות על מכוניות חונות, משוחחות על הדברים שהן אמורות לשוחח עליהן, ותיכף יפציע פה דילן על האופנוע שלו ויקח אותן לאן שעיניים הנוצצות שלהן רוצות להגיע.
דור אחד מעליהן – האמהות הצעירות, דיזל סקיני ג'ינס, עגלות של בוגאבו, זהו אושר, והוא ניכר בכל תנועת גוף שלהן. "השנה היינו בפיורדים!".
האוויר רוחש אלימות מעוצבת ויפה.
על שפת הכביש אני רואה אותה, עובדת זרה, פיליפינית. לידה ילד כבן עשר, נשען על אופניו, מותש. היא מתבוננת סביבה, בקהל הזה, עיניה סמיכות. הילד אומר לה משהו שלא הצלחתי לשמוע .
ללכת לישון רק כי ההורים שלהם רוצים.
הם לא צריכים ללבוש סחבות רק כי אנחנו עניים
הם לא צריכים לנסוע בלמבטרה רק כי אנחנו מגניבים
הם לא צריכים ללבוש אוהלים רק כי אנחנו עבים
הם לא צריכים להיות עדינים כי אנחנו מתחסדים
יום כיפור.
אבא שלי עם סיוטי המלחמה שלו. כל שנה מחדש.
יום כיפור ראשון בלי אמא. רציתי לעלות לקבר. לא היה לי כוח נפשי. נסעתי לחולון, למקום שבו גדלתי, בשנים שהיא עדיין היתה בריאה.
בערב הילדות על אופניים, כל הישוב מדווש. אני מרגיש כמו חייזר. חם. ולח. וכל ההמון הסואן
מסביב. בכי ילדים שנפלו מאופניים. צחקוקי נערות במינימום בגדים.
רעש גדול מסביב – ודממה אפלה גמורה בתוכי.
לאחר שבבית הכנסת קיבלו את מנת תחושת הקורבן המתבקשת ליום זה, מתובלת ביראה מפני הקדוש-ברוך-הוא הדן אותם השנה, גם השנה, לשבט או לחסד,
הם יוצאים לרחוב בהמוניהם לפרוק מתחים.
חולצה לבנה מגוהצת, כיפה לבנה, בידם הימנית צרור מפתחות ענק וטלפון סלולרי קטן, הם צועדים בדיוק במרכז הכביש, מדברים בקולי-קולות וכובשים מחדש את המרחב שלהם.
וכך הולכים שני זוגות חברים ברחוב:
הם מקדימה, על מכוניות, עבודה ובחורות, בטונים גבוהים, הן עשרים מטר מאחוריהם ממתיקות סוד.
בדל שיחה שנקלטה :
"זה פשוט נורא מה שקורה השנה בתאילנד. אסור לנסוע לשם יותר".
וכל אחד מהם בחוויה שלו. ושלושתכם מטביעים את ליבי בצער.
אולי אני אטביע אותך גם אני בצער גדול.
ואולי לא. כי אני לא מרגישה צער.
ראיתי את מצעד התלבושות והפטפוטים בשכונה שלי אתמול. השכונה שבה אני גרה איננה שכונה מבוססת והאנשים לא מרבים להתארח בצימרים יוקרתיים. אבל הם השקיעו בבגדים, אלה חזרו מבית הכנסת ואלה סתם יצאו לטיול, בני כל הגילים עצרו בכיכר שאני גרה ממש לידה וניהלו שיחות ערות של הנאה בקבוצות קטנות. וזה שאני לא הרגשתי חלק מזה וחשתי זרות, לא מפריע לי לראות את זה כך. זה שאני לא מרגישה חלק מזה לא גורם לי לראות בזה אלימות כבושה. חומרנות – כן, ביטחון ושביעות רצון עצמית – כן. וואללה, מה אגיד לך? אני יכולה לחיות עם זה בשלום, בלי לראות בזה פגם מכוער ובלי להרגיש מרירות כלפי בני עמי.
ישראל היא דווקא חברה מאוד "קז'ואל", יחסית. החגים הם משפחתיים. אין כמעט אירועים שבהם הישראלים ממש משקיעים בלדפוק הופעה. וכי מתי יכולים ישראלים להתלבש באמת יפה? רק בחתונות. המחזה שראיתי אמש הזכיר לי את ערב השנה החדשה הנוצרית באירופה, או ערב יום העצמאות של אותה מדינה אירופית, כשיש בדיוק את הקטע הזה של להסתובב בשכונה בביגוד מוקפד ולפטפט שיחות שעיקרן ה"היי, אתם כאן וגם אני כאן". וגם את ערב חג המולד שבו יוצאים שם מהכנסייה אנשים מחויטים (הנשים לא מוותרות על חצאיות מיני עם גרביונים שקופים גם בקור מקפיא של סוף דצמבר, העיקר להתלבש כמו שצריך), מראים נוכחות ומפטפטים קצת (ולא, הם לא מרבים לדון בכתבי מארקס ואנגלס בשיחות האלה, וגם לא בבעיות התברואה של העיר).
אז גם לישראלים יש יום שבו הם עושים את הקטע הזה? למה לא, זה מה שהרצל רצה, חברה נורמלית. הרצון לראות ולהיראות, להתחכך ולמצות את תחושת השפע הוא אחת מהתכונות הכי טבעיות ובלתי-נמנעות של המין האנושי, ומתבטא בהיסטוריה האנושית, תמיד, בכל חברה שיש בה שפע כלשהו.
אחרי שראיתי אותך השבוע בטלויזיה הגעתי למסקנה שהתמונה פה עושה לך עוול. אולי תחליפי אותה?
וכל הכבוד על שהסכמת לבוא לשם, לגוב האריות הרזות.
השנונות המתוחכמות
וברמת אביב יש כל מיני מכל מיני. צריך רק למצוא את אלו שלך נח עימם.
שבועיים אחרי השחרור המוקדם מהקבע, כאיש מחשבים, לצורך לימודים בחו"ל.
מילואים ראשונים במפתיע כקצין שלישות ביחידה קרבית שכולם שם היו מבוגרים מני בהרבה. פעם ראשונה ביחידה מהסוג הזה , מבלי לדעת בכלל מה עושים בתפקיד שכזה וזה נמשך כחמישה חדשים…
חוץ משני אנשים מהגדוד שלי, שהכרתי היטב כמובן, שאיבדו את חייהם בנסיבות טיפשיות למדי (תאונות דרכים) חזרנו כולנו בשלום, במזל גדול, כי לכל שלושת המקומות שלשם הקפיצו אותנו הקרב הסתיים מספר שעות לפני שהגענו לשם…
המזל הזה, לעומת רבים מאוד ממחזור התיכון שלי שאיבדו את חייהם במילחמה הזאת ועוד אנשים אחרים שהכרתי מירושלים , נתן לי פרופורציות אחרות לגמרי על החיים שינה המון ביחס שלי לדת, למדינה, לערכים, ומה לא.
זה היה לפני 44 שנים, אבל זה מרגיש כאילו אתמול.
אוף טופיק, ריקי, מתי היית בטלויזיה??
שי
שירלי, אני די מחבבת את התמונה הזו, אם כי היא בת כשלוש שנים. תודה על המחמאה, אני אשקול להחליף. שי, התארחתי ב"בנות בביקיני", עם רבקה מיכאלי, מירב בטיטו ודנה ספקטור המלכה . היה קצר מידי אבל נחמד. לא היה ביקיני, הצופים ניצלו.
אני מבינה שאת חיה בחו"ל?
האלימות הכבושה לא חייבת להיות מקושרת לשפע, לא תמיד, אבל פעמים רבות כן, וגם במקרה הזה. אותה אדנות שג"מ דיבר עליה, וההופעה של הפיליפינית, מה לעזאזל היא עושה שם בערב יום כיפור עם הילד הזה.
יש באיזשהו מקום הקלטה של התוכנית??
לא ראיתי אותה מעודי…
אני בחרתי שלא לצאת לרחובות ולהישאר כאן לבדי בדירה.
התנתקתי אפילו מהרשת אתמול בערב ועד עכשיו ממש.
הבן שלי בתל אביב במקום אחד, הבת שלי בתל אביב במקום אחר, ואני לא בתל אביב.
עשיתי סדר בבית, סדר רציני, הוצאתי את כל הניירת, המסמכים, החומרים המודפסים, טונות של קלסרים ודפים ונושאים שונים והתחלתי לסדר, לקצץ, לארגן ולקטלג איכשהו שוב.
הכל עם מוזיקה, בשקט בשקט, שאף שכן, אם הוא צם ואם הוא דתי, שלא תופרע מנוחתו, מוזיקה בחרישיות, ומוזיקה שמתאימה להישמע בחרישיות.
והיום מהבוקר, פתחתי את התריסים קצת וכל הזמן אני שומע ילדים בוכים, כנראה מהנפילות, ואני מנסה להתנתק מהקולות ולא לקחת ללב.
הנה לך, ריקי, עוד פרספקטיבה של גבר.
אילו הייתי חיה בחו"ל לא הייתי יכולה לכתוב רשמים טריים מערב יום כיפור בשכונה הישראלית שאני גרה בה, נכון?
חייתי בחו"ל כמה שנים בעבר, בארץ מערב אירופית. חזרתי לארץ לפני שנים אחדות. ועל סמך חיי פה ושם עשיתי את ההשוואות כאן.
אם בהופעתה של פיליפינית יש אלימות כבושה, אז בכל ביטוי של הבדלי אמצעים בין אנשים יש אלימות, ובקיצור, לפי תפיסה זו כל תקשורת ארעית בין שני אנשים שלא שייכים בדיוק לאותו מילייה היא אלימות כבושה במהותה.
יש שכונות ישראליות בניכר שבהן מקיימים את כיפור כהלכתו.
לא רק הפיליפינית העלתה בי את האסוסיאציה הזו, התנהלות בני האדם ברחוב, הדרך בה דיברו ותוכן הדברים. עניין של תחושות.
בפוסט מעניין לי מאוד עכשיו – כל הנושא של הקשר או חוסר הקשר בין האדם למקום מגוריו.
את בחרת להגדיר את זה כשכונה שבה החיים שלך נוסעים, וזה עניין שעוסקים בו הרבה עכשיו ברמה התכנונית – הנסיון לקשר את הפרט למקום מגוריו.
אי אפשר לדעת מה גורם למה, אבל יש קשר בין הראיה שלנו את הסביבה לבין תחושת השייכות אליה, רק שקשה לדעת מה גורם למה, אם בכלל.
ומן הסתם, זה גם עניין של אופי 🙂
מעניין מאוד, לא חשבתי על זה כל כך לעומק, אבל כן חיפשתי פועל לתיאור ההוויה שלי בתוך השכונה הזו, וחשבתי שזה עובד, נסיעה כמשהו יום יומי, תכליתי. מאוד נחמד שדווקא את מעירה את זה בהיותך השכנה שלי. וטוב שהזכרת לי.
שי טוחנר – נדמה לי שאפשר להשיג בVOD.
שרון, אני תמיד אוהבת לקרוא את הפרספקטיבה שלך.