הידד, הכלבה הותיקה והטובה, שיגרה, חוזרת מחר, נדמה לי שאני שומעת שאגת רווחה קולקטיבית מאלפי בתי אב ואם בישראל. בעצם לא כל כך נדמה לי, אני חיה אותה ושומעת מסביבי.
היום אחר הצהריים נטשנו את משמרתנו והפקדנו את הילדים בידי ס' השמרטפית הקבועה שהסכימה להגיע באופן מיוחד. אולי היא שמעה בקולי תחינה סמויה ונואשת, סביר שהיא צריכה כסף לא פחות. עסק משתלם לשני הצדדים, יותר עבורנו למען האמת. באמצע היום ידענו שהגענו לנקודה שמאני איז א נון אישיו בהקשר זה.

ארבעת הימים הארוכים ארוכים האלו הביאו אותנו לקו הסיום הזה בלי טיפה אחת של אוויר. ואין ממנו בAM/PM בינתיים למרות שזה עסק מצויין להורים ברחבי הגלובוס.
בתוך הריטואל הקבוע של חיי השיגרה שלנו, כשיש גן ומשפחתון, עבודה, ואינספור הסחות דעת, יש בחגים האלו געש וולקני שלוחץ על בלוטות ההתפרקות. הוא מורכב מהסיטואציה הבלתי אפשרית שבה אין הנחות, אין בריחות, וקשה מאוד לייצר זמן אוויר, כלומר זמן שבו אתה לא חייב משהו למכונה המשפחתית הזו, אלא יכול פשוט לבהות, להתנתק, לנוח במובן הדממת המערכת.

 

יש משהו עקום בכך שהציפייה החברתית והמשפחתית היא שבחגים "נהיה ביחד", עם המשפחה הגרעינית והמורחבת, אבל אין שום קידוש של הזכות האנושית להיות לבד, ואיש לא מעלה אותה על נס כשאתה בעל משפחה . אלו התובעים זאת לעצמם זוכים לקיתונות של תלונות על היותם "אנוכיים, ילדותיים", וכדומה, כי בתוך המכניזם הזה של חגים ומשפחות יש מעגל חובות בלתי נגמר. חלקו אובייקטיבי, חלקו שייך למאזן אימה וחשבונות, איך תגיב הסביבה כשלא נגיע לX, ניעדר ממפגש כזה או אחר, או לא ניקח את הילדים לעוד פעילות מתישה וחסרת ערך, העיקר שבילינו ביחד.
כל מי שיספר לכם שהכי כיף לו בחגים עם המשפחה, ואין שום ייאוש בעולם הזה בכלל, תחפשו לו את החידלון באישונים.
אני רוצה, איפוא, לזמן לכס הזוכים במירוץ האולימפי הזה של חיי המשפחה, דווקא את אלו שחומקים בסתר או באסרטיביות לתוך עצמם, ולא כדי ללכת לשעה למכון כושר או לשופינג. דווקא כדי להקדיש את השעתיים שלוש האלו להרהורים ללא מטרה, לשוטטות ללא תועלת או שורה תחתונה. לא כדי לשרת שוב את המכונה הקפיטליסטית צרכנית, אלא כדי להרגיש חי, בלי שום דבר שתלוי בזה. אני מאמינה שרק ככה אפשר להזין בחזרה את האינטראקציות הזוגיות והמשפחתיות שלך, בהנחה שאת/ה עדיין נמצא שם, כמובן. יש רבים שבוחרים להתחבא דווקא בחיק המשפחה מהנוכח/ת הזה שאצלם, ולכן הם מתים על החגים, וכמה שיותר רעש לבן, כך זה פחות מבהיל.
יש חלק בספר הילדים הפנטסטי של עוזי וייל "מקס הילד הלוחם" חלק שאני אוהבת במיוחד. "אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאד מאד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם".

קדמה לכך סצינה קצרה בה אבא ואמא "מעבירים ערוצים בשלט, והכל משעמם. הם כל כך עייפים שאין להם חשק לדבר יותר אחד עם השני".
הריאליזם המבהיל הזו חותך בתחושה המוכרת שהוא מעביר. מאוחר יותר בספר מקס הילד "שולף חרב לייזר דו-צדדית" ומשסף את "שד השתיקות", וישמיד את מפלצת העצבות הסגולה שעמדה לאמא שלו מעל למיטה, ויצטרף אליה, לשנת הלילה שתהפוך לרגועה יותר, כמובן.
אני מנסה לומר שאני רוצה זה לשסף את השדים שלי ושלנו בעצמי, ולא להפיל על הילד שלי את המלאכה הכבדה הזו. בשביל זה צריך זמן והתפנות טכנית ורגשית, וגם כסף, לשלם לס'.

 

וידיאו:   If you tolerate this – Manic Street preachers

12 תגובות

  1. שוב את קולעת בדיוק לנקודות האמיתיות, אלו של החיים בשטח, ואלו שחושפות את השקרים והצביעויות.
    "אני רוצה, איפוא, לזמן לכס הזוכים במירוץ האולימפי הזה של חיי המשפחה" כל הקטע או הפיסקה הגדולה הזו שלך מעולה במיוחד. הלבד מול המשפחה ואיתה, הזמן לבד, הרעש הלבן שאת כותבת עליו, הכל כל כך נכון ואני מזדהה כשאת פורמת את הדברים, באה עם פנס להאיר את הכל מקרוב. מאוד מאוד מורכב, כל זה, ובמיוחד בסיטואציות החגים הללו. משפחות- אי אפשר כל הזמן איתן ואי אפשר בלעדיהן. תודה על הפוסט הזה המדויק והחזק

  2. לא קלים שבסופם אורי עוד נסע לחו"ל לשבוע, יש לי גם דברים טובים לומר על משפחות, ועל איך אפשר למצוא את הזמן הזה של ההרהורים ללא מטרה בתוך המשפחה. אולי בפוסט נפרד. מקווה שיום אחד יהיה לי זמן וכוח. 🙂

    שנה טובה.

  3. הצורך בלהיות לבד הוא כמו צורך בחמצן. אבל בכל זאת עדיין לא למדתי, איך אפשר להמנע מתחושת האנוכיות והילדותיות שהסביבה הקרובה משדרת אלינו כשאנחנו רק מעיזים להגיד את המילה "לבד" ללא שום מטרה מוגדרת

  4. אפשר גם אחרת אבל זה תלוי רק בך… זה המסע שלך, בזמן שלך, במקום שלך.
    לפעמים אנחנו רואים את הסיבות ויודעים לאן יובילו. לפעמים אנחנו רואים את התוצאות ומהן מבינים מה היו הסיבות.
    כל בחירה שלך היא דרך אחרת המובילה לתוצאה שונה. הכל לטובה-רק כדאי לפתח את ההבנה והתודעה האישית.

  5. בימים שבין ראש השנה לסוכות הרגשתי שאני חייבת לבד ובשקט. ועכשיו.
    לשמחתי עם עבודתי כפרילנסרית לא היתה בעיה להסתדר והכי חשוב – אני בעלת בנזוג שנתן לי את ברכת הדרך ואפילו קצת שמח להיות עם התינוקת יומיים וחצי לבד.
    וככה, נסעתי לי, ברכבת, לשני לילות במנזר בעין-כרם. היה גדול: שקט ומנותק. שקעתי בספר דבילי שלקחתי איתי, שינה עמוקה ושטוטים רגליים מתונים.
    היה זול להפליא וכל-כך כל-כך אפקטיבי. נסו בעצמכם!!

  6. חוקרים גילו פעם, שלמרבה האירוניה אנשים מרגישים הכי בודדים דווקא במקומות שיש בהם הכי הרבה בני אדם. בערים גדולות, למשל.

    חשבתי על זה שלפעמים כשאנחנו רוצים להיות לבד, אנחנו דווקא בוחרים להיות במקומות שאין בהם בני אדם סביבנו – ה"לבד" אינו "בדידות".

    ה"לבד" הוא הרצון להיות עם עצמך, כש"בדידות" היא דווקא תחושת כמיהה עצומה ודיכאונית לאיזשהו מגע עם מישהו אחר, תקשורת שאינה
    מתממשת

    כתבת יפה ומדוייק. החגים האלה מעמידים בדיסוננס קשה את אהבת המשפחה שלי ואהבת השקט שלי

  7. שרון, תודה רבה, אני שמחה לקבל ממך את הפידבק הזה, בזמן האחרון אני מאוד עסוקה במה שעובר על הצד הגברי בקלחת הזו. אני מקווה פעם לכתוב את הדברים מנקודת המבט שלהם. היא לא פחות כאובה, מרתקת וחשובה.
    ימימה, אני בהחלט סקרנית לקרוא את דעתך, כרגיל.
    אורית, זה משהו שאני חושבת עליו הרבה, סופשבוע כזה, לבד עם ספר כלשהו, אני תוהה אם מנזר זה לא שקט מידי בשבילי, אבל נשמע חוויה מיוחדת, למי ששקט גדול וטוטאלי מידי לא מאיים עליהם.
    אחת מהצפון – אני מודה שלא כל כך הבנתי את כוונתך.
    בועז, תודה. האם אפשר לחוש משהו אחר בשולחן החג מלבד בדידות? משום שהאילוץ לשתף פעולה עם הטקס המלאכותי משהו, ולסנן מאוד את הדברים שאתה אומר, מחצין, מרגיש, גורם לניכור, ולפיכך לבדידות.
    עוד מעט אציץ בקליפ. WORK CALLING

  8. יום אחד תביני.
    כשאני קוראת את השירים שלך זה לגמרי ברור לי
    שיום אחד תביני.
    שנה טובה

  9. גם מסביב לשולחן עם המשפחה.
    לבן שלי היו שיעורים במולדת. הוא היה צריך לכתוב על פעם שהוא היה בודד, ומה הוא עשה כדי לסדר את היחסים עם הסביבה ולא להרגיש בודד.
    "אין לי תשובה לזה." הוא אמר.
    "למה?"
    "כי אני אף פעם לא מרגיש בודד. אני מאוד אוהב להיות לבד."

  10. יש משהוא כל כך רע, מרעיל וממכר בהסתכלות הצינית הזאת על החיים.
    אולי הגיע הזמן להיגמל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *