בגיל חמש הוא הגיע לילדות שלי
כלב שחור ואילם
נושך ונושך בבשר הטרום נערי
פיו מלא בכדוריות האחרונות של אי הידיעה
שנשרו ממני.
הוא לימד אותי לשתות את הדמעות מבפנים
עוד לפני המבול
ובתמורה נתתי לו את העצמות הדשנות ביותר בביוגרפיה שלי.
הם לא הצליחו למנוע
את הטרף
החוזר ונשנה כל השנים אחר כך.
הם לא ניסו.
אבל בסוף ידעתי 
המילה היא קולר החופש שלי

 

 

4 תגובות

  1. מאוד מובן, והדימוי של הכלב השחור מצויין.

    לא יתואר עד כמה אנחנו פרימיטיביים ברמה היונגיאנית, שאפילו אוהבת כלבים שכמותי, שעבורי כלבים, גם שחורים וגדולים, יכולים רק להגן, לקבל ליטוף ולהגיב בלשון לחה ואוהבת ובשכשכוש זנב, מבינה בדיוק את כוונתך.

  2. ובעניין עצמות הביוגרפיה השמנות, קראתי פעם משל אינדיאני: סב סיפר לנכדו שבלבו של כל אדם חיים שני זאבים הנמצאים במאבק מתמיד: זאב הכעס, העצב, הספק, המחסור, הקנאה, השנאה, הטינה והפזיזות (ואולי נכון להוסיף ,והדכאון") ומולו זאב האהבה, הסבלנות, השלווה, החמלה והתקווה. כששאל הנכד מי מהם מנצח, ענה לו הזקן: "תלוי את מי אתה מאכיל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *