כבר כמה זמן שלא שמעתי מחלי. אני מתקשרת, זו שעת אחר הצהריים, הילדים ברקע, אי אפשר להאריך. אחרי שסגרנו את העניינים הפורמאלים, היא שואלת אם היא יכולה להגיד לי משהו.
…………………………………………………
בטח. אבל היו שם כמה שניות של פחד קטן. חלי חושבת שאני לא צריכה להגיב לכל אחד שכותב לי כמה יפה אני כותבת. שזה לא נחוץ, והיא אמרה משפט יפה: "זה להכניס נימוסים למקום או אזור, (לא זוכרת במדויק) שנימוס אינו מעניינו בכלל".
חלי קלטה משהו אצלי. אבל מאז שאני כותבת גם בקפה דה מרקר, וכתבתי שם על הדילמה הזו, האם צריך להגיב לכל אחד שמגיב אצלי בבלוג, אני קצת עובדת בלא להזניח אף מגיב/ה, בגלל התגובות החדות שם.
כשיש דיון, אין התלבטות, אבל תגובה פורמאלית מנומסת היא לפעמים עניין של חשבונות. שאף אחד לא יעלב, שלא יפסיק להגיב, שלא תהיה פה דממה. דממה זה נורא.
לפעמים התודה האוטומטית נשמעת קצת מלאכותית, כאילו מרדדת את הטקסט עצמו שעליו מגיבים. רוב הזמן, אני כמו כותבים אחרים, מקבלת ממריצים מופלאים מהפידבקים כאן. במיוחד בנושאים שאני כותבת עליהם, ההזדהות, ובעיקר הנימוקים ללמה אהבתם את הטקסט, ממלאים אותי לאיזה יומיים לפחות, אם לא יותר (ככה זה אגו של כותבים).
אבל היי, אני כמו אשה שמגלה למאהב שלה שהוא גורם לה לרחף. בואו נפסיק עם זה.
המקום הזה מאוד שונה מקפה דה-מרקר, אני יודעת. חשוב לי לדעת מה אתם חושבים. (מצטערת שאין קישור לפוסט הספציפי, פשוט לא הצלחתי לאתר אותו).
מצד אחד רצון אמיתי להודות למפרגנים ומצד שני חשש שהתודה תהיה גם יבשושית וגם תסתום את הגולל על הפוסט.
כתבת באמת יפה ומדוייק.
זה רע לגלות למאהב שלך שהוא גורם לך לרחף? למה להפסיק עם זה?
לפעמים מספיק לומר רק תודה ומזה משתמע שקראת את התגובה. לא תמיד חובה להרחיב… אבל נעים לדעת שהתגובות נקראות…
והאמת, תמיד נחמד לקרוא מה שאת כותבת..
שי
כל אחד שיעשה איך שנפשו בנויה, בלי להתנצל על זה שהוא מגיב לכל אחד או לא מגיב לכל אחד.
אצלי זה הרבה פעמים תלוי במצב רוח. אני לא חושב שיש כללים לכאן או לכאן. מה שכן, אני משתדל לענות לכל מי שכותב לי לאימייל כי כאן באמת מדובר בנימוס בסיסי.
אני קוראת אותך תמיד, ובאמת תהיתי על התגובה לכל אחד.
אבל הסברת את זה כל-כך יפה.
הפחד הכי גדול של האדם הוא פחד מדחיה ונטישה…
אם הייתי מבינה סוףסוף איך, טכנית עושים את הטרקבק הזה בטח הייתי עושה –
עניתי כאן – http://www.notes.co.il/chelli/36066.asp?p=0
זה ימשיך להעסיק אותי, ועוד מעט אגיב לחלי. גם אני עדיין לא הבנתי איך עושים כאן טראקבק.
לא הבנתי את עניין הנימוסים. כאילו מה, יש חלל שבו נימוס הוא רלוונטי, ומקום אחר שבו הנימוס לא רלוונטי? אם ככה, אז אז אני בעד להרחיב את מרחב הנימוס ולא לצמצם אותו
כל כותב יודע עד כמה תגובות מפרגנות חשובות לקידום מונה החיוכים הפנימי, ועד כמה אפשר ללמוד מכל נקודת מבט שאיננה שלך. ונכון שלפעמים תגובות זו עבודה, אז מה. אני בעד נדיבות, גם בתגובות. הלוואי וכל אחד היה לוקח על עצמו להגיב בנדיבות לשלושה, חמישה, בלוגים של נזקקי אהבה כל יום.
אה
ולא התכוונתי שהבלוג הזה הוא של נזקקת אהבה, התכוונתי בכללי, להגיב גם לכאלה שבדרך כלל לא זוכים למספיק תשומת לב קיברנטית, כמעשה טוב יומי
לדעתי, כל אחד שכותב מחכה במקום מסוים לראות איזו תגובה לעניין. אני יודע שכשאני מוסיף תגובה, אני בדר"כ עוקב לראות אם אנו לי עליה. שהרי אם הגבתי על משהו הוא עניין אותי והיה לי מה להגיד בנושא. כמובן שמהצד השני, אם אין משהו תורם להגיד אז אולי לא צריך להגיב בכלל מאשר לכתוב תגובה חלבית נימוסית.
כך או כך, נראה שהגעת לרגע המבחן. האם תעני על התגובות לפוסט הזה…
שנה טובה לכל הקוראים והקוראות שלי.
יצאת מזה בצורה יפה…