שבע בערב בדרך הביתה
שיירת מכוניות דוהות בלחות של אבן גבירול
נעות בליאות ביני לבין הידיעה הודאית.
השמיים מתקדרים
והולכים
הולכים ומתקדרים
עד שנגיע יסמיך האפור
לתוך השיירה.
וזה לא הסתיו, זו אני
שבע בערב בדרך הביתה
שיירת מכוניות דוהות בלחות של אבן גבירול
נעות בליאות ביני לבין הידיעה הודאית.
השמיים מתקדרים
והולכים
הולכים ומתקדרים
עד שנגיע יסמיך האפור
לתוך השיירה.
וזה לא הסתיו, זו אני
אבל אני אוהב סוג כזה של שירה שלא הכל ברור וניתן לפרשנויות.
אבל מה שעוד יפה בזה – זו סיטואציה אמיתית מחיי יום יום שהייתי בה דווקא אתמול….
אבן גבירול פקוק….
as always
בדיוק מה שאני מרגישה.
והלחות הזאת מחרידה. והחום עושה חשק למות.
איזה כיוון נסיעה, איזה יעד, באיזה שעה של היום, יתן לך הרגשה של סתיו, סתיו טוב, כשבעצם זה לא יהיה הסתיו, אלא, בעצם, את?
וגם אם את לא רואה מעבר לאפור הסמיך הזה עכשיו, רק תדעי – בעיני כל-כך יפה מה שכתבת.
קלאריסה – איזה כינוי יפה בחרת. מזדהה עם מה שכתבת. תודה.
לירון, אני מוחמאת מאוד. את כיוון הנסיעה שלי אני יודעת, את היעד גם – פחות או יותר- ובסוף אגיע לשם, גם בעזרת המקום הזה.
תודה רבה