אחר הצהריים. לחות כבדה
הבעל של זו שגרה ברחוב הסמוך
כולא את התינוקת בתוך זרועותיו.
ביתו הפעוטה מסתחררת סביבו
מעריצה אותו כמו אשה קטנה וקנאית
אם אתקרב היא תחשוף שיניים
הוא מתקרב לעברינו
עיניו הם אגמים שחורים ענקיים
של רעב מבהיל
וכל יתרתו
ייאוש שקט
קרוא וכתוב
"עיניו הם אגמים שחורים ענקיים
של רעב מבהיל
וכל יתרתו
ייאוש שקט
"
אם אני מבין את השיר נכון, זה משדר הרבה עצב…
וגם חוסר תקווה….
זהו.
כתוב יפה. הזרועות – כלא, הרכושנות – מתוארת כמו שיניים, העיניים – רעבות. אהבתי גם את המבנה הנסוג של השיר, השורות האחרונות מתקצרות, כמו רעב, כמו ייאוש.
מה שמעניין פה בעיניי הוא ההצבה של הדמות הגברית בהקשר שמקובל כנשי ודומסטי – מוקף ילדים, מיואש, ואותו רעב מטפורי שאין לו סוף. אלה תיאורים מהסוג שמאפיין דמויות נשיות. ההצבה של גבר היא לא פחות ממפתיעה, ואהבתי גם את האירוניה בדמות ילדתו המעריצה והקנאית, שדווקא היא זו שמביאה את ההיבט האחר, של הגבריות והנשיות. יופי של שיר שמטלטל את ההגדרות השגרתיות.
תודה רבה.
מירי,ניתוח פנטסטי. התרגשתי ממנו
אהבתי
מעניין
נגע בי
לכי בכוחך זה – שירה.
השיר מעולה.
כל שורה טעונה בפני עצמה.
שתי נשים, ילדה קטנה, תינוקת, איש עם אגמים
שחורים, לחות כבדה במרחב אורבני מעיק – הכל
בעולם ומלואו במחוזות הנפש.
יפה.
דב, אשמח אם תכתוב אלי דרך המייל בעמוד .
מוזר שבסוף אני מגיעה למולדת שלי, השירה.
.
לגי, אוהבת את הבלוג שלך.