חזרנו אמש מיומיים וחצי בצפון, ב"שפת הנחל" שבניר דויד, עמק בית שאן. אני באובדרדפט מטורף של אנרגיות, יש למישהו הלוואה? או כמו שאמרה לי השכנה "אחרי חופש עם ילדים צריך חופש מהחופש".
קודם כל, על הבחירה במקום הכי חם בארץ באוגוסט מגיעות לי שתי סטירות לחי, אם לא יותר. אבל גם ככה אני מוכה, אז אפשר לוותר על זה.
היה נחמד, הילדים נהנו, אבל כל שנה אני עושה טעות מסוימת בבחירת מקום לחופשה, בעיתוי ובקונספט. כל שנה אני שוכחת שאני לא טיפוס של טבע וסיורי נוף, או אטרקציות שאחריהן אני מתפללת לכך שאשוב לאיתני, כי אני חוזרת עיי חורבות. בי נשבעתי, החופשים הבאים לבד או בזוגות. ובלי אקסטרים (כלומר לא לצאת ליותר מ500 מטר מהמלון).

א. העיר בצדק שבכל פינה יש שלטי חוצות על "נופש מפנק, ספא וטיפולי גוף". אני שמשתעממת מטיפולי ספא משוועת עכשיו לשכב תחת ידיים מעסות ומוזיקת ליוויתנים, הגעתי לרוק בוטום של הכוחות ביממה האחרונה. עכשיו אני מבינה איך התעשייה הזו כל כך משגשגת כאן בקרב בורגנים כמונו.
אני שואלת את עצמי אם גם בדור הבא ההורים יעבדו במשרה מלאה פלוס פלוס אצל הילדים שלהם, בהעשרה, פנאי, הפעלות ויצירה. לא שאני מקטרת חלילה, שמחתי לראות את הילדים נהנים. עכשיו שמישהו יזרוק לי חבל להתאושש.
אוגוסט. אני לא כותבת כבר כמה שבועות. כל מה שיש לי בראש זה טוּוּווּ ארוך של שביתה. אפס דימויים, אפס פואטיקה. הישרדות בחיי כבשן. כאן מסתיימים שידורינו, חכו לסתיו או לאוויר קריר.
נדמה לי שאת לוקחת את הילדים כאיזה פרויקט שמוטל בלבדית על כתפיך. ילדים לא צריכים שישעשעו אותם כל הזמן, ואני באופן אישי לא רואה את עצמי כ"עובדת" במשרה מלאה אצל הילדים שלי. נכון, יש הרבה עבודה שכרוכה בגידול ילדים, אבל אני לא רואה עצמי כצוות הווי ובידור, לא מנוהלת על ידי הילדים, והילדים שלי יודעים (גם בגילם הצעיר) שיש דברים שהם בתחום אחריותם הבלבדי. למרבית הפליאה, הם עושים עבודה נהדרת גם בלעדי.
חוץ מזה, אפשר לראות את סוף החופש הגדול, ובשעות הערב אפשר גם להרגיש את הסתיו ממשמש ובא 🙂
בלבדית? חס וחלילה. בלי בן זוגי הייתי במצב אקוטי בהרבה, הוא החזיק אמש את העניינים, שכן אני קרסתי למיטה. ממש לא בלבדית.
חוץ מזה, בני כמה הילדים שלך? הקטנה שלי בת שנה, זוחלת, קשה לדרוש ממנה להעסיק את עצמה וצריך לשמור עליה כל הזמן.
תמיד מפליאים אותי ההורים שמטיפים לי לגרום לילדים להעסיק את עצמם. כלומר, זה עובד חצי שעה, ואז נשארות עוד 12 שעות לפחות.
אני לא מטיפה. הצגתי את דעתי האישית ואת מה שאני עושה עם הילדים שלי. בכלל אני מתפעלת מאומץ ליבך על כך שנסעת באוגוסט לניר דוד.
הצאצאים שלי בני 7, 5 וגוזלית בת 10 חודשים.
הם בהחלט זקוקים לתשומת לב, כל אחד ואחת לפי צרכיה, אבל יש הבדל מהותי בעיני בין "לתפעל" לבין "להעניק תשומת לב".
מלכת הפורומים?
איך נפלת ככה?
למה לא התייעצת וחיפשת לאן כדאי לנסוע ומתי
?בחיי שהסנדלר נופש יחף
להבא יקירה -העזרי בנו
ידע רב טמון במרתפי שפיותנו המתנדפת בחום אוגוסט
(:
וזו ההמלצה שקיבלתי, לנסוע לשם. שכחו פרט קטן, אוגוסט. לא נורא.
מי זה בנו?
חבל שלא נסענו להרי ירושלים, היה בטח פחות חם. הצפון הוא אוברייטד, בעיקר באוכל.
לא יודעת אם העצות שלי חכמות אבל הן לפחות באות מבעלת נסיון…
א) ילד בן שנה לא חופש. ולא משנה איפה תהיי
ב) בהרי הגליל מזג אוויר של אירופה. קריר ויבש. לאוגוסט הבא- רק לשם. יושבים במרפסת ומסתלבטים
ג)בניר-דוד היינו עם הילדים ביוני לפני שנתיים. יום אחד סחנה, יום שני ארכיאולוגיה בבית-שאן. אם היה שלישי- לעין שוקק או נחל הקיבוצים.
ד)אנחנו התחלנו עם חופשים "קנויים", ז"א צימרים, רק כשהקטן היה בן 9. עד אז- בית, בריכה, ים, סרט וסבתא
ה)תאמיני לי- יום יבוא ותשבי עם קפה ועתון בשקט. לא להתייאש…
המינוח צריך להיות:התרוצצות סביב הילדים במקום שהוא רחוק מהבית
.
או:המקום שבו הילדים נרדמים שעה וחצי מאוחר יותר מהרגיל.
או:למה בעלי הצימרים לא שמו בחדר מתקן נגד יתושים.
וכן הלאה.
"חופש מהחופש" זה אחד מהצירופים אני הכי אוהב בעברית, ישר אחרי הביטוי"קומי למיטה"
האחריות והדאגה והצורך לעשות כל דקה משהו. זה מתיש. זה שואב ממך כל טיפת אנרגיה אחרונה. קשה. קשה מאוד לגדל ילדים…
…וגם כיף גדול. אושר מוחלט. ממלא. מציף באהבה.
מי שאין לו, אף פעם לא יוכל להבין זאת. כמה קשה, כמה נפלא, כמה קשה – וחוזר חלילה
וחופשה עם הילדים זו לא חופשה שאת אמורה באמת לפוש בה. זה בילוי עם הילדים, כשמראש ברור שאת לא הולכת לנוח, לקרוא את הספר שרצית, או סתם לשבת בשלווה בקרירות הנעימה ולנמנם בצל האקליפטוס
לאחת מהצפון, לשמוע על מזג האוויר בגליל. בראש פינה דווקא היינו, היה גם כן חם מאוד.
ודווקא נראות לי עצות חכמות בהחלט.
לירון, בדיוק 🙂 כל הגוף שלי מלא עקיצות.
בועז, צריך להחליף מינוח. זה הכל, ואז לא יהיו אשליות.
נופש עם ילדים הוא לא אוקסימוורן, נופש פעיל הוא בהחלט אוקסימורון.
צריך לדאוג שבכל חופשה אחוז מסויים יוקצה לבטלה, למנוחה. טיולים באוגוסט כנראה מנוגדים לשאיפה הזאת, אבל צריך לנסות לשלב בין השניים.
ולגבי המיתוס שבצפון קריר – ובכן, זה… מיתוס. הצפון חם ולא נעים.
כפתרון ביניים אפשר לצאת עם הילדים לטיול בעיר. יש שדרות מוצלות, קפה, גלידות, אפשר להתרענן. נכון שזה פחות "חופשתי" מטיול ג'יפים-חמורים-פעיל בשבילי הצפון הלוהטים, אבל זה יותר כיף.
נופש עם הילדים הוא אוקסימורון. ברור.
זה גם בלתי נסבל בעיני שאסור לומר זאת בפה מלא וחייבים לתקוע ליד זה את המשפטים ההכרחיים שאין כמו הילדים, שזה נפלא ואושר מוחלט ושאר בולשיט. נופש עם הילדים זה סיוט. נקודה. לא חייבת להוכיח לאף אחד שאני גם אוהבת אותם.
תלוי באיזה גיל.
וכמו שאת לא אוכלת אוכל גורמה מסובך כארוחת ערב עם ילדיך בבית אלא תתאימי את האוכל אליהם עם אפשרויות סבירותלאכילה לעצמך, ככה גם את החופש איתם תתאימי להם ולגילם.
עפ ילדים גדולים יותר אפשר בהחלט להעביר ימים יפים שחלקם טיפוסי גבעות מיותרים ומיוזעים עד מאד וחלקם שקט נעים, ספר ביד וזמזום נעורים ברקע.
פעם הבאה, אוהל בחוף תל ברוך וזהו. הרפתקאה
ענקית ולפחות אפשר לחזור הבייתה מהר כשרוצים, גם באמצע הלילה 🙂
בקיצור, עם ילדים חופש שניצל ופתיתים, בתקווה להרוויח לפחות סלט ראוי בצד
אני גרה ב"מיתוס" הזה. לא מאמין? קח את עצמך ותגיע לאזור ישובי הר מירון. ואל תשכח להביא סוודר…
עמיר, כמו שאתה יודע, אני תמיד בעיקר סיבובים בעיר. אולי לא בלחות הזו. בינתיים אני אשמח לצאת לטבילה משפחתית באיזה ארגז קרח. 🙂
מיה! אקזקטלי. ואיפה נעלמת מחיי? תחזרי.
חבל שלא נסענו למירון. אבל אל תטעו, היו גם רגעים יפים, של קרבה וביחד.
ילדה וילד, אמא ואבא (וגם המשפחה של החברים), יצאו לקמפינג של ששלושה ימים. אוהלים, גזיות וכל הסמטוחה.
אני הרגשתי קצת בצבא (שוב שכחתי את השש-בש בבית) רק שהפעם היו לי שלושה מפקדים על הראש.
הנוף היה נפלא ומזג האוויר היה מצויין אבל למי היה זמן להנות מהם ? כל הזמן היינו עסוקים בהקמת/קיפול המאהל, טיפול תמידי באוכל, מקלחות וכו' תוך כדי זה שאנחנו מוודאים שאף אחד לא יבחר לקפוץ אחרי הצפרדע לאגם בדיוק כשאני מנפח את המזרון/מסדר מצעים/מקלח את הילד/ה השני/ה.
וביננו אתה אף פעם לא סומך על החברים הנפלאים כמו שאתה סומך על עצמך כשזה נוגע לפריסבי על שפת האגם או הליכה לאורך מצוק בגובה מטר("ראית איך איך נתנו לילד שלהם להסתובב חופשי? תכף הוא היה מחליק למים!").
חזרנו עייפים אך סחוטים. למחרת עבדתי מהבית. גם לי מגיע חופש, לא ?
נשמע עבודה קשה מאוד, אירוני לקרוא לזה חופש. תנוח 🙂
את יודעת מה? עברו חודשיים והילדים עדיין מזכירים את הקמפניג בכל הזדמנות עם ניצוץ בעיניים.
אז נכון, לא נחנו לשניה (קרענו תחת הנטל ?) אבל במבט לאחור הרווחנו חוויה שנתרפק עליה עוד הרבה זמן. מה שמחזיר אותי שוב לאלמנט המילואים: פעם בשנה, אם אפשר אז למצוא תירוץ ולדלג על שנה, שתו לי אכלו לי ואין מספיק שעות שינה והעיקר, כל שבוע במדים מתרגם מיד למורשת קרב שניתן להתפרנס ממנה שנה שלמה.