לאחרונה מאשימים אותי שאני כותבת על אמהות, ולא על הורות. שאני מחסירה את נקודת המבט של האבות באופן מקומם. שאבות אצלי יוצאים אלימים, עצלנים, חסרי רגישות וקטנים.

 

אני מודה שנקודת המבט האבהית, הרגשית, הנפשית, היא עדיין נעלם בשבילי, למרות שאני חיה עם אבי ילדיי. והנה בא הטקסט הזה, לבקשתי, ומאיר בזרקור אבא אחד, מורכב, עד לקרביים הגועשים שלו. וזה כל כך יפה, כל כך מרגש. הפוסט של יאיר רוה.

8 תגובות

  1. אולי כדאי שתסבירי איפה בדיוק כאן המציאה הגדולה. זה שאת מכירה בעיקר אמהות ולא אבהות, זה די ברור מהפוסטים שלך (וגם קצת תמוה בהחשב בעובדה שלצאצאים שלך גם יש אבא). אבל זה שהאדון רווה מגלה סוף סוף שיש לו ילדים ושהוא נהנה מהם הרבה פחות מהסרטים שהוא רואה – לזה את קוראת פוסט חזק על אבהות? איפה הפרופורציה?

    שניכם מתנהגים כמו ילדים בני חמש עשרה שגילו את הסקס ומשוכנעים שאתם יודעים משהו שכל העולם לא יודע. קצת צניעות לא תזיק לאף אחד מכם. עוד מעט באמת נתחיל לחשוב שלא היו אמהות ואבות לפניכם.

    מגוחך.

  2. הוא באמת כותב תמציתי ומדוייק מאד.
    וקשה יותר למצוא אבות כותבים טוב מאמהות.
    קבלי כוכב..
    🙂

  3. מעניין שבתחום הספציפי הזה, יש דרישה ציבורית מובהקת לכך שמי שכותב/ת על הורות יעשה זאת מנקודת מבט חווייתית, אישית, אנקדוטית.

    הלא אם סטודנטית לסוציולוגיה הייתה מפרסמת מחקר מקיף על פיו הורים הם מאושרים פחות, מצליחים פחות, חכמים פחות (ויש, תתפלאו, ראיות מוצקות לירידה זמנית של מנת המשכל של נשים אחרי הלידה) התגובות היו מסוג אחד בלבד (אם להתשמש בלשון הטוקבקים "יאללה, שתלך זאת לאוניברסיטה בטח לא מוצאת מי יעשה לה ילד").

    לעומת זאת כמה פרטים שמי יודע מה הם מייצגים (ובראשם ריקי 😉 ) זוכים לתגובות לעתים שקולות, גוררים פתיחה של פורומים באתרי הקהילה השונים ובאופן כללי גורמים לשינוי קטן אך משמעותי באתוס הישראלי של ילידי (ובעיקר ילידות) שנות ה 80.

  4. הרי ברור שזה עידן של "אני", של החוויה האישית, מה הפליאה?
    היש דבר יותר מנוכר מסקרים? למי הם אומרים משהו?
    מה המחקרים האלו אומרים על החיים שלי, זה הכי הצד השני של בלוגים. במיוחד בחוויה כמו הורות אגב, שבה הקול הפרטי אמנם לא בהכרח מייצג, אבל בעצם כן. הקול האישי יהיה תמיד אישי ותמיד יגיד משהו רחב מעצם ההזדהות, ומכך שחוויה קובעת הוויה. אני לא יודעת כמה אני מייצגת וזה גם לא משנה לי, לא באתי להיות מנהיגה, באתי לדבר על התחושות שלי ולשמוע אחרים.

  5. יש לך רעיון או פוסט משלך על חווית האבהות? ידעתי.
    כן, זה פוסט חזק בכנותו, אני לא מכירה ולא קוראת גברים שמדברים על הילדים שהרסו לי את החיים אבל אני מטורף עליהם. אני מזדהה, אני מתרגשת מזה. זה תמיד הטיעונים של השמרנים, דיברו על זה קודם.

  6. הראשון לכתוב על דברים כאלה שהם אולי ברורים מאליהם לאדם רציונלי במידה סבירה, אבל נמצאים במרחק עשרות שנים מהחוויה החברתית המובילה, הוא המנהיג. ואולי בגלל זה כתבת בזמן מסויים על אחרים שהם מחוץ למיינסטרים, מתוך תחושה שהחוויות שלהם לא זוכות לאותה תהודה שאלו שלך זכו להן? מי יודע.

    בכל מקרה, עניין האבהות (לא כפונקציה פיזיולוגית, אלא כחלק מתא משפחתי הכולל ילדים) הוא מוזר בעיני עוד יותר מעניין האמהות. תמיד היה לי קשה לדמיין מדוע שמישהו ירצה לעשות לעצמו נזק כזה והתמונה אינה מתבהרת כלל עם השנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *