אם כבר נשארת בבית לעבוד
והילדים לא מתרוצצים לך בין הרגליים…
למה שלא תעבירי איזה מטאטא שם
איפה שמכוסה אבק
בין כה וכה את שם. זה לא פוגע
בנשיות שלך
לקפל קצת כביסה. לקפל, כן, לקפל.
להפניק איזו עוגה ביתית לתנור
בחמש דקות פנויות
ממחשבות
מחשבות לא טובות לעוגה ביתית, היא יוצאת אוורירית מידי.
הקול הזה
לא חי איתי בבית, לא ישן איתי במיטה הזוגית
הוא יישות אמיתית
שיצאה מאלפי דפים מודפסים של עיתוני בוקר
מאלפי גרונות של
נשים שרצו לעשות לי רק טוב.
לדאוג למשק הבית הפנימי
ולעתיד הוורוד שלי
כנ"ל
כל תגובה שלך משמחת אותי מאוד
אם בהתחלה היה יותר קל לי לרדת לסוף דעתך, זה הולך ומצריך יותר מחשבה מפעם לפעם, אבל זה עדיין מצליח (אני חושב)!!
אז תמשיכי כך. אני בטוח שאמשיך לקרוא…
שי
הי ריקי, אני שמחה בפעמים המעטות שאני רואה פוסט שלך כאן, ראיתי שאת כותבת גם בקפה דה מרקר, אבל לא יודעת, הטקסטים שם נראו לי שונים, אולי במקרה נפלתי על פוסט אחד יומיומי כזה, בלי קמצוץ הנשמה שאת מוסיפה כאן ברשימות, לכל פוסט גם לכאלו שנכתבו בוודאי בחטף
שמחה לראות שאת נכנסת לכאן. לפעמים אני כותבת את אותו פוסט כאן ושם, לרוב לא.
שי, זה מחמיא. אני תמיד מרגישה שאפשר היה לשכלל עוד יותר. תודה
כשקראתי את הקטע, אמרתי לעצמי מ….
זה פשוט ניסוח קולע והדוק של תחושות ומחשבות שיש לי ואני בטוחה שלעוד רבות אחרות, ופעמים רבות אני אפילו מתביישת להודות בהם לעצמי.
בכל אופן, אני חושבת שהכי חשוב לדאוג למשק הפנימי, למרות שכמובן אני עושה את זה בזמן שאני חושבת שאולי עדיף לקפל כביסה, או לפחות לרחוץ את הכלים שהצטברו
מיצוב האני הפרטי, הסובל, בתוהו ובוהו
קיומי, הוא לא עניין של מה בכך.
אבל כבר נאמר: בשירה את חזקה.
אם הליבידו עובר שם, בטקסט. כי גם הוא, המודחק, מבקש לדבר פה.
תודה רבה. שימחתם אותי. דב.. עדינות, אני מחפשת אותה. כל הזמן.
בילי, שעשעת אותי במשפט הסיום הסרקאסטי. זה בדיוק זה.