ארבע אמהות

שבת בבוקר, השמש מטגנת את החיים בשמן עמוק. הן יושבות בבית הקפה החדש שהוקם בצמוד למוזיאון הילדים, ארבע אמהות, סוף שנות השלושים, הגיעו לפה ברכב משלהן, או שקיבלו מהמשרה המלאה שלהן. "איזה משרה", מגחכת הגבוהה הדקיקה בטרנינג, מרימה את כפית הקפה מעלה "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. אני, לפני שבע בערב לא מגיעה הביתה. פעם הייתי רצה בארבע, מגיעה עצבנית, בלאגן, צעקות. נגמר. אני בעבודה. הילדים יודעים, יש להם שעה וחצי איתי ויאללה, למיטה בלי חוכמות. אבל בשבת, אנחנו כל הזמן ביחד, לא טלפונים, לא חברות, משפחה, זמן נטו ביחד. הם יודעים שאני רק שלהם".
"טוב מאוד", אמרה חברתה, נוברת בסלט, "אצלי מארבע וחצי מתחיל יום עבודה חדש".
"אני נשארת מאוחר פעמיים בשבוע", אמרה השלישית, מהורהרת, "אין לי ברירה, ככה סגרתי איתם", היא בוחשת ביוגורט גרנולה פירות שלה, "הגדול עושה לי דרמות על זה, מתקשר אלי, אמא, מתי את באה?".
"עזבי אותך", מסננת הגבוהה שהזמינה עוד הפוך, "תעשי כמוני, מה תראי אותי, יש לי חיים, לא בסוף היום מתה על הספה".
"כן", מסכימה חברתה עם הסלט, "ימים ארוכים יותר קלים מאלו שנחתכים לך באמצע ואת רצה איתם לפה ולשם".
"תקלטי", אומרת הגבוהה, היא קוצצת את הירקות שליד הטוסט דק דק בסכין חדה, "עכשיו שבאנו הנה, עידן אומר לי, אמא, אני לא רוצה ליום הולדת של רועי, אני רוצה להיות איתך. הוא יודע ששבת זה הזמן שלי ושלו, הוא מעריך את זה".
"כל הכבוד", אומרת חברתה, "ללמד אותם שזה הזמן שלנו וזה הזמן שלהם, אנחנו לא רק אמהות ונשים עובדות ושירותי הסעות", היא צחקה.
המהורהרת אכלה פרנץ' טוסט, היא שפכה עליו רוטב מייפל שכיסה את כולו, היתר הביטו בה בפנים חתומות, או לא לגמרי חתומות. הרביעית המשיכה לשתוק. היא בצעה אותו והגישה לפיה, נוטף רוטב שמנוני של לפחות 500 קלוריות, ואמרה, "אתמול הוא עשה לי כזו סצינה בגינה, חשבתי שאני נטרפת. הוא רצה בלון הליום עכשיו, והקטנה הייתה על הידיים, רצתה לאכול, איזה סקנדל הוא עשה, הייתי על סף דמעות".
"התרגלו לקבל הכל", נאנחת חברתה של הגבוהה, "כל הזמן זה נעשה יותר גרוע", היא מסמנת למלצר עם פני התינוק וכשהוא ניגש, היא אומרת לו בקול מתפנק: "אבל איפה השייק פירות שביקשתי? ביקשתי לפני חצי שעה, מה, הלכו לקטוף אותם בשדה?". הגבוהה קרצה לה.

"אבל מה יכולתי לעשות", מתגוננת המהורהרת, "הוא פשוט נשכב שם, על הקרקע, צרח כמו משוגע, חשבתי שאני". היא משתתקת, שפתיה רועדות. ואז מוסיפה בהתנצלות "אבל אני ממש נגד, אתן יודעות, פליקים".
"ברור", אומרת חברתה של הגבוהה, שקיבלה את שייק הפירות שלה ומצצה אותו עד תום, בתאווה.
"לא מחנכים אותם עם פליקים", מכריזה הגבוהה, "אפילו סופר נני אמרה. זה רק יוצר אפקט הפוך, צריך ללמד אותם איך לציית לך, אבל בלי אלימות".
הרביעית ששתקה כל השיחה הזו, הרימה את עיניה מכריך הטונה עם הריח העז מידי לטונה טרייה שצריכה להיות במקום כזה, ואמרה : "אבל יש מקרים שאין ברירה".
"כן, אני לא אומרת שלא", גיחכה הגבוהה, "ברור שאם הם מסכנים את עצמם או יוצאים לגמרי מהקו, אין לך ברירה, מה, זה לא קרה לי? בטח. ותאמיני לי, שום דבר לא נשאר, הם שוכחים מזה אחרי דקה".