שלוש בלילה. זנבות של חלום טרוף התדפקו עדיין על תודעתו, אבל גרונו הלך ונחרך מצמא מציאותי. הוא קם מהמיטה המזיעה, הסדין הסורר נטש את שולי המזרון והקיף את גופו הצנום, וצעד מכנית למטבח. הזנבות הלכו ונמסו בהכרתו כשהוא נעצר לפתע באמצע הסלון והודיע, ספק לעצמו, ספק למי שתבוא פעם: "זה הבית". בחוץ נבחו כלבים, מנועים של אוטובוסים בקו 4 ואפילו קולות האנשים שאין להם מנוחה בעיר נשמעו ככה, נובחים ונושכים.
הוא הרגיש איך הסודה הקרה מתעמתת לו עם הלשון והחיך בצורה המחוספסת והלא מתמסרת שלה. ככה הוא אוהב את זה, בגלל זה הוא לא שותה מים, אין להם שום התנגדות להחליק פנימה, והם אינם משאירים שום חוויה בדרך. תמיד צמא, תמיד. הוא יחזור למיטה וינסה להבין, מה הייתה ההודעה, ממי נמסרה? האמנם זה הבית? על הקיר הייתה התמונה הזו, אדם מביט בנהר, גבו אל המתבונן, על הגדה הנגדית של הנהר הייתה מזוודה. שום גשר לא היה לאורכו, אבל המזוודה הייתה שם. זו תמונה שהוא קנה פעם בטיול לפאריס, באחת החנויות האמנותיות הקטנות ברובע הלטיני. כשחזר לדירה הקטנה עם התמונה העטופה, היא אמרה, זו שנשארה שם, "איטס ורי נייס, סו דיפרנט". אבל זה היה לפני שהוא העמיד פנים כשהיא קמה בבוקר לעבודה, ליטפה את גבו והוא השתדל לחקות נשימות של שש לפנות בוקר. לפני שחזר משם לבית הזה, ולחלומות מכונפים.
הוא ניסה להירדם, הוא רצה לאחוז שוב בקצוות הפנטסטיים של סיפורי תודעת השינה שלו, דוהר באסוציאציות שאין להן מילים, רק פריימים קולנועיים שצלם סכיזופרן צילם מתעופתו בחיים שלו.
הוא פקח את העיניים, ובקצה השמאלי של המיטה החשופה שלו, ישבה עכשיו תנשמת לא גדולה, היא הביטה בו, דרוכה, ואמרה לו "בדידות היא השמיכה שלך".
והפעם, לשם שינוי, זה סיפור קצר שאיננו נוגע לחייך העכשויים עם החיתולים והקקי, ולמרות זאת נשמע כל כך אמיתי למרות התנשמת!!
שרק תמשיכי כך!!
שבת שלום
שי
אוי, כיווצת אותי.
שינוי מורגש בך דרך טקסטים אחרונים.
יפה
שי, תימורה, אודי.
אודי, מה השינוי? אתה יכול להגדיר?
אני אוהבת לקרוא אותך. אע"פ, אני חושבת שפה ושם מעדת לאורנמנטיקה יתירה, באופן שמעט חונק את הטקסט. לטעמי כדאי להיזהר, דווקא בטקסט מהסוג הזה, מדיבור מופלג ("אינם משאירים שום חוויה בדרך"). כי לא צריך להגזים את המוגזם, הוא כבר מוגזם מעצמו.
הסיום יפה.
תודה. אני צריכה לחשוב על זה, מאיזשהי סיבה אני קצת מאוהבת בטקסט יותר מידי, צריכה קצת פרספקטיבה. מה זה טקסט מהסוג הזה? למה הכוונה?
אנסה להסביר, אני לא בטוחה שאצליח –
את כותבת הזייה, בהזייה אין חוקים מחייבים, הכל פתוח. הטקסט מוביל את הקורא מהפתיחה לסיום, על פי כללי ההזייה שאת קובעת. השאלה היא איפה מרכז הכובד של הטקסט. האם הוא נאסף בהדרגה אל הסוף היפה, המעורפל, או שהוא מוסט לצדדים באמצעות כל מיני גלגלי עזר מטפוריים שמסיטים את תשומת לב הקורא. היו שני מקומות בהם התעכבתי – חוויית המים, שנראתה לי מוגזמת, ובמילה 'בצורה', שהיא מעט מסורבלת. לטעמי, תיאור הלשון והמים היו פתלתלים מדי, ושאבו אנרגית קריאה מתוך התמונה היפה שתיארת כאן, למעשה דיללו אותה מהאפקטיביות שלה. הם לא משרתים את הטקסט, אלא רצון אחר שלך ככותבת, להראות יכולת כתיבה. דווקא תיאור הציור – הפשוט, הישיר, שרת היטב את הטקסט, הלביש עליו בחכמה ניחוחות ומראות זרים, הרחיב את גבולות המיטה כפי שהתנשמת עשתה בסוף. ושוב – אני אוהבת לקרוא אותך. יש לך יכולת לעורר רגשות עדינים בקורא, זה נעים. אולי באמת עדינות היא מילת מפתח פה, בבחירות המילוליות שלך, וכל מה שלא מתיישר עם העדינות הזו צריך ללכת.
תודה רבה. עוררת בי מחשבות, אני בכל אופן הולכת להפוך את זה לסיפור, אז הטקסט שלך ילווה אותי.