הנה עוד קקי.
להחליף, לנגב, לשטוף, לחטא, למרוח. היא רעבה. בקבוק, אבקה, לשטוף, לחטא.
הוא רעב. סלט, חביתה, גבינה. בריא.
הנה עוד קקי.
בחיים לא תכתבי שום דבר מעל זה, גדול מזה. את אמא.
קחי אחריות על הבחירות ועל הקקי.
לשטוף, לחטא, לייבש, להאכיל, לנגב. קקי, אוכל.
רעבה, כל כך רעבה.
don't cry for what you choosed !
all the best
Ari
(אצלנו על כל פנים) שיציאה מהבית מקלה על כולם. נכון שחם, ונכון שלפעמים יקר ועוד יותר נכון ש"כמה פעמים אפשר להיות על המתקנים בפארק או בפינת החי" אבל השינוי באנרגיות משפיע על כולם. פארק רעננה ריקי, יש שם עוד הורים כמוך. וכמוני. יום ראשון מעבר לפינה.
ואני מאוד אוהבת את פארק רעננה. לא היה חם מידי היום בפארק? הבעיה היא שהבןזוג שונא פארקים, אז בדרך כלל אני נסחבת לבד, עם שניים זה קשה, במיוחד שהיא קטנה והוא רוצה אותי לעצמו.
ואגב, מעבר לקושי הסיזיפי שתואר, ניסיתי לגעת במשהו עמוק יותר, מצד אחד להציג את הרובוטיות שבפעולות. מצד שני, את הפחד שאני נאבדת שם.
טקסט מעולה,נקי ממילים ריקות,רגשניות, המתאר
מציאות קיומית, יומיומית, באופן נוקב.
את השירים הקודמים שלך אהבתי, את הנוכחי פחות. הוא כתוב טוב, כמובן, אבל אני לא מזדהה עם המסר שלו, כלומר אולי פעם כן, היום כבר לא. לא כל הכותבות המצויינות הן עריריות (המילה ערירית הרבה יותר מפחידה מהצימוד יוצרת בינונית). האימהות אינה תירוץ לכתיבה קלושה. אפשר לחשוב שהגברים אינם מכלים את היצירתיות שלהם במאבקי יומיום סיזיפיים לא פחות. עוד קצת, סבלנות, עידן הקקי יעבור.
אבל אני קורא פה לא פעם, ונראה שאת די שונאת להיות אמא.
גרוע מזה- שאת חושבת שמרגע שהפכת אמא, חייך הסתיימו.
בטח ידעת שזה מה שיקרה כשהחלטת להיכנס להריון, אז למה?
לחץ חברתי?
כי מה שנקרא פה תמיד בין השורות הוא "טוב, ילדים זה לא התענוג הכי גדול בעולם, אבל חייבים".
בסוף עובר.
לנקות קקי זה לא סוף העולם…
אבל, באמת, מותר לקטר. זו זכותך.
ותחשבי על זה שלפני 30 שנה לא היו חיתולים חד פעמיים. היו מכבסים את החיתולים….
דב, הארת לי את היום.
מירי, זה נושא לדיון ארוך. אמנם כתבתי על עצמי את השורה הזו "בחיים לא תכתבי", כלומר לא קבעתי אמירה כללית – ובכל זאת, אני מודה שאני נוטה לחשוב שאת לא יכולה לכתוב רומן כשאת אמא לתינוקות/פעוטות, ואלו שעושות את זה הן יצורים מופלאים בעיני. טוני מוריסון כדוגמה.
יש מספיק דוגמאות שמחזקות את טענתי, יוצרות שבחרו לא להביא ילדים או כאלו שהביאו ונכבשו תחת היום יום, וירג'ינה וולף ועד סילביה פלאת'. לכתוב רומן זה מעשה כל כך תובעני, סיזיפי, בודד, שהוא מנוגד לחלוטין לצורך להעניק, להיות שם במאת האחוזים, להתמסר. הכתיבה גם מציפה רגשות שמאוד לא חיוביים להציג לפני ילדים.
אני יודעת שעידן הקקי יעבור, הקקי הוא גם מציאות וגם סמלי מאוד לצרכים/ אוכל/קקי וכדומה. מערכת העיכול שבולעת אותך.
זה נכון ריקי. והרעב הזה. וכל המגיבים השוביניסטים שצצים. אוי ויי לי.
נראה בעליל שחלק מהקוראים מתעקש על מקרה פרטי
של עידן הקקי, בעוד שהטקסט מפקיע את המקרה
הפרטי לטובת הכללי, כלומר כל הזמן אנחנו
ב-"עידן הקקי", ולא משנה אם מדובר בקקי של
ילדך/שכנך/אהובך/ראש ממשלתך/אויבך וכו.
תודה שאתה אומר את זה, כי רציתי להתייחס לזה בתגובה, וידעתי שיאשימו אותי ביומרנות, וזה גם אף פעם לא יוצא טוב להסביר טקסטים שלך. למעשה, זה ממש תסכל אותי שבהתחלה כולם התייחסו נקודתית לבעיית הקקי שלנו, ולפתרונות אפשריים. רציתי לומר, היי, מה עם הטקסט, עזבו את הדיון של ערוץ ההורים. (היחידה שהתייחסה אליו מלבדך היא מירי).
אין לך מושג כמה אני מבין אותך. אובדן דרגות החופש והשיעבוד לפעולות הבסיסיות ביותר בחיים שרק מתחילים. הללכת לאיבוד ואיפה אני, מה נשאר ממני.
אי-אפשר להבין או לצפות את זה מראש כשרוצים ילדים. יש דברים שמבינים רק בזמן אמת.
כתבתי על זה מזמן. בינתיים הם גדלו. עכשיו יותר קל פיזית. נפשית? קצת יותר טוב, יש יותר חופש, אבל זה לא יחזור למה שהיה קודם.
http://www.notes.co.il/eitan/1053.asp
שיר נהדר. טקסט נפלא. חד ונוקב.
אני עם דב… ומיה…
אבל קראתי והזדהיתי עם הסיזיפיות של הפרטים הקטנים. תודה. טוב לדעת שיש גברים שמודים בעול. את שלי עוד צריך לחנך בעניין זה.
גם למיה שרק עכשיו עיני העייפות בסופו של יום קלטו את שורתה .
🙂
ואני בכלל לא רואה במה שאת כותבת ש"חלדים זה לא הכי כיף בעולם אבל חייבים." אף על פי שניכר שקשה לך מאוד. ולמי לא, בעצם?
נשמע שאת חיה עם מקרה ממש לא קל. אולי הכי קל ויעיל עבורך זה פשוט לגשת לשב"כ ולבקש מישהו שכבר הודה בהכל וכבר עבר חינוך מחדש. הרי עם כל הצרות שאת עוברת בגידול הילדים, אי אפשר גם לצפות שתכלי את ימייך בחינוך הבעל
גם אני אהבתי.
וזה כמובן יכול להיות הכריך של הבוקר, הלהשגיח שמצחצחים טוב, המליון מטלות שחוזרות ונשנות ונשנות וחוזרות ולרגעים נראה ש there is no way out – (מה שנכון 🙂 ) ולפעמים מצליחים למצוא את הטריטוריות הפרטיות.
אבל יש משהו בקצה המונוטי שהולך ומעיק והולך ומעיק, מה שמראה שעשית מלאכתך נאמנה בכתיבה שלך 🙂
ולמרות שישנם נושאים ששתינו לא מסכימות עליהם-מסתבר שאמא היא אמא היא אמא.ולדעתי כל מי שמבקר ומקטלג "קוטרית",פשוט מעולם לא חווה את המציאות הזאת במלואה.מי שיש לו way out הוא זר שלעולם לא יבין זאת.
על כל התגובות האחרונות 🙂 אמא אדמה, מסכימה.
מצטערת, אני שומעת רק
אוי אוי אוי אוי
אני עוזבת את ערוץ ההורים, וגם בלי ילדון קטן, תמיד יהיה משהו אחר שיפריע לכתוב את ספר המופת שהבטיחו לך שתכתבי בהבטחה עם שחר. אני יודעת, כי גם לי הבטיחו, ובינתיים הגורם היחיד שמפריע לי הוא לא הקקי, כי הבת שלי נגמלה בפסח, אלא אני שלא יכולה להתגבר על רעשים מהסביבה, כאלה או אחרים.
אני זוכרת כשבתי הייתה קטנה יותר, לפעמים הייתי חושבת שאני בבייביסטר שלעולם לא ייגמר
לא פשוט
אהבתי, תודה
יעוף לשכחה, אבל בחיי, כמה נמאס לי מזה שאני כותבת טקסט, ושוב מאשימים אותי בקיטורים. לאנשים אין שום סנסורים לטקסט, מה? תגידו, טקסט לא טוב, תנמקו, אבל שוב קופצת עליכם הפולניות המאוסה, "מה את מקטרת, את רצית ילדים". מגעיל, מגעיל.
תודה רבה , שיר
כנראה שיש לי סוג של בעיה, קשה לי להתייחס לטקסט בלי לנתק אותו מהמשמעות, למעשה אני לא חושבת שזה נכון.
בכל אופן, אני דווקא חושבת שזה דווקא נחמד ולא ממש מגעיל שכל אחד קורא את הטקסט אחרת, ללא הוראות בימוי.
אי אפשר לקרוא את הטקסט בלי קונטקסט.
אני ניסיתי לחזור ולקרוא ולחשוב מה אני חושבת על השיר, ואני לא יכולה לחשוב עליו כמעט שום דבר שלא שייך לקונטקסט. זה כנראה לגמרי מינוס שלי. ולראיה, גדלו ממני המבקרות האחרות כאן.
אבל אל תתלונני על הקוראים כולם – הרי לזה הרגלת אותנו…
ואגב, לא התחמקתי, באמת קשה לי עם הרצף, אבל נואשתי מלפתור את זה דרך הרשת, אני יודעת שזה אצל כולם ככה, וזה עובר.
בילי, קיבלתי
את מה מחטאים?
אני לא מבין מה הכיף הגדול לגדל ילדים, השעבוד הטוטאלי לצרכים שלהם?הויתור על שלך ועל הזוגיות שלך?ואז הם גדלים ובגיל 12 מתחילים לשנוא אותך כיף כיף כיף