גבריאל בלחסן הוא אחד האמנים התובעניים שיש במוזיקה הישראלית. הביוגרפיה הקשה שלו מכתיבה את ההתייחסות אליו, ועד שהגעתי להופעה שלו בירושלים, שלשום, ידעתי שהוא מניצולי אלג'יר, וניצול פרטי של מערכת בריאות הנפש. לפני כשנתיים ראיתי אותו מבצע את "בתוך הצינורות" בבארבי, ונכלאתי בכישוף השחור עמוק שלו. אבל לא צרכתי אותו מאז, מערכת ההגנות שלי לא אישרה כניסה לחומר הקשה הזה.
יש כמה סיבות טובות למה מעולם לא ניסיתי אף סוג של סם. שום כלום, לא חשיש, לא מריחואנה, לא גראס. קודם כל, אני קונטרול פריק, כמובן. לאבד שליטה זה לוקסוס שאני לא מאפשרת לעצמי, אף פעם, בשום נסיבות (אני יודעת על מה אתם חושבים, לא תודה).
עוד אחת נוגעת לזה שבגיל 17 גרתי למשך כמה שבועות עם בת משפחה שהייתה פשוט נרקומנית. לשמחת כולם, היא נגמלה, אבל המראות שראיתי שם נחקקו לי בתודעה בתור אימה אמיתית.
יש במוזיקה של בלחסן, בחלקה לפחות, משהו שנוגע בטינופת של התת מודע. שמשחרר את החלקים הכי לא פוטוגניים בנפש, והוא כזה. הוא עולה לבמה עם גופיה וג'ינס לא אופנתיים בעליל, הוא מעשן, שותה וודקה, הוא ממלמל, צועק, הוא זועם, הוא קורא טקסטים קשים, יומן חיים כאוטיים מגוש כאב חשוף ופעור.
במצבי הנוכחי בחיים, זה לא היה קל להתנגש באמת של גבריאל. החיים העטופים, המוגנים, הבורגנים, זה משהו שהוא יורק עליו, לדעתי, ומוסיף עוד כמה הפרשות. בחלקה הראשון של ההופעה הזו הייתי מסויגת. הגעתי עם חברה ועוד זוג חברים שלה. החברה של החברה שלי הייתה אכסטטית לגמרי ממנו עוד לפני שהחלה ההופעה, ואני התבוננתי בה, לא הבנתי את זה. בהתחלה הייתי מסויגת ממנו, העישון, האלכוהול, ההתפרקות הטוטאלית כל כך. הכל כל כך חשוף, בלי מרחק. שיר אחרי שיר, זה חלחל פנימה. יש לבלחסן אמירה מנומקת משלו שלא נותנת לך מנוחה, מקועקעת פנימה, ומשאירה אותך, בלי ההגנות המוכרות, בלי הנחמות הקבועות, בלי קפוצ'ינו, בלי בגדים במבצע מהקניון, בלי רעיון חדש בעבודה שירים אותך מהקרקעית האפורה הזו, בלי הסחות דעת. זו השורה התחתונה, הטינופת של הנפש.
אין נחמה, אין.
זו הייתה הופעה מצויינת מבחינה מוזיקלית. הנגנים ניגנו היטב, הסאונד היה מעולה, וגבריאל סיים אותה על הרצפה, תרתי משמע. בסוף ההופעה, אחרי ההדרן עם השיר המוחץ "כדורי הרגעה בדבש", ממוסמרת לכיסא, נסערת עד קצות העצבים, תוהה מה לעזאזל זה היה, ויותר מהכל, מטולטלת כמו שאפילו בשב"כ עוד לא למדו, רצתי לקנות את שני הדיסקים שלו בחוץ: "השנים היפות של גבריאל" ו"בשדות". הנה אחד השירים היפים שלו מתוך "בשדות", "העוקד, הנעקד, והמזבח" שבהופעה בוצע באופן יותר מכוסח ומלוכלך. אין עוד אחד כזה.
"אמן מיוסר" כנראה היה לו את גבריאל בלחסן מול עיני רוחו.
לגבי כשרונו אין כל ספק.
כתבת נהדר, כרגיל, ואני מזדהה עם כתיבתך והרגשתך לגבי בלחסן, היצירה שלו וההופעה שלו, למרות שאף פעם לא הצלחתי להיות ב-
STATE OF MIND
מתאים כדי להתחבר אליה…
שי
גם על התגובה הקודמת לשיר, שעדיף לא לפרש.
צריך בהחלט להיות במצב מסוים כדי לקלוט את המוזיקה של גבריאל. ואסור אסור אסור להיות בשום סוג של דכדוך, הוא פשוט מסוכן.
הגדרת בדיוק רב את החיבור שלי לטקסטים ולמוזיקה של בלחסן, הנה מישהו שמתפרק. אני הרגלתי את עצמי שאסור לי להתקרב למקומות קשים כדי שלא אגיע לטינופת, והנה מישהו שחי אותה.
תודה.
מאז ההופעה הזו אני בתוך הצינורות
ורק שלשום כששירה לינקקה לי הבנתי במי ובמה מדובר
אני מודה שלא התחברתי אליו. לא בגלל שהוא מיוסר וכאוב,וקשה להכיל את החומר שלו אלא בגלל שזה קצת כמו לראות שחקן שעומד על במה ומרחם על עצמו לראווה
או לקרוא סופר שכותב: איזה איחסה העולם
או אולי כמו
עם נער מתבגר בגיל המרד
זה לא מעניין מפסיק
אותי מעניין הרבה יותר האנשים שנאבקים ביצירה שלהם עם האמצע ועם השדים שנלחמים בהם בפילטרים מסוגננים , שמתמודדים עם האמצע ולא עם הקצוות
לקצוות קל ללכת, כל כך קל.
ללכת לסבטקסט של הכאב יותר מעניין מאשר לראות אותו עירום ועריה
.כמו בשירים שלך ושל שירה למשל שאני גרופית גדולה שלהם.
אין בעיה עם לא לאהוב אותו, זה עניין של טעם, גם לי לא היה קל להתחבר אליו, ויותר מזה גם אני אוהבת אמנות של סאבטקסט ופילטרים של סגנון, אבל:
הזרם המרכזי וגם השולי בתרבות ואמנות מעריץ סאבטקסט, אירוניה, אנדרסטייטמנט, זה נחשב המעורר העיקרי, וכל מה שמחצין אמת פרטית בלי פילטרים נחשב נלעג, לא מתוחכם. מעבר לזה שהטקסטים של בלחסן מעידים על כישרון מזוקק, טוב שיש מישהו כמוהו, שהולך לצד השני, בלי סגנון, בלי חישובי מסחריות, ונותן את האמת הפרטית שלו, בלי שום הנחות. מה שגדול אצלו הוא שזה לגמרי נטו התחתית, הוא בפירוש מגדיר את הרוק בוטום.
בעיני
לא ההתפרקות עצמה, כי אם ההתמודדות עם הרצון להתפרק ולהתפוצץ, והנסיון להשתיק אותו, או לחיות איתו, או לדכא אותו או לשגע אותו, יוצרים את השיח שמרתק אותי
אבל אין ספק שהוא מעיז להוציא את השדים שאנחנו משתקים בעצמנו החוצה, באומץ רב ובלי סינונים והוא בהחלט ראוי להערכה על כך.
אבל בגדול אהבתי את התגובה שלך
יופי שכתבת.
אני מצטטת קצת מהמילים שלו, לטובת מי שלא מכירים (בלי החלוקה לשורות של השיר):
הייתי רוצה לאהוב אותך, בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו, בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום, זה לא אושר, זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות. יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הלכלוך. והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש, החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
("בתוך הצינורות", מתוך "מנועים קדימה", אלג'יר)
ומעתיקה ממייל שכתבתי למחרת ההופעה:
פפפפווווווווווווווווווו, איזו הופעה זו היתה אתמול. אני מתקשה למצוא את ההגדרה. נותן את עצמו בלי להיזהר בכלל, פלא שעוד נשאר ממנו משהו שחוזר הביתה בסוף. ואיך עם כל הרגשות החשופים והאנרגיות ואלכוהול וכו', הנגינה שלו נשארת מדויקת וחדה בכל רגע ורגע. בפרפרזה על מאיר אריאל, כמו ששם נהניתי לא סבלתי שנים.
גבריאל בלחסן הוא אמן.
אמן.
לא זמר. לא מוזיקאי. לא פרפורמר.
אמן.
זה אחד טוטאלי. אמן טוטאלי. עד הסוף. נותן את זה לגמרי. בלי להיות נחמד. בלי לחשוב ולהתחשב ולחשבן.
אין עוד אף אחד כזה בכל המדינה ובכל המוזיקה הישראלית.
יש לו שיר שנקרא "תלמי אליהו" שבו הוא מתאר את מותו שלו איך באה ה"חברה קדישא" ועוטפת אותו וכל הטקס המצמרר. פשוט נורא ומדהים כאחד.
באמת שחיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, משהו אמיתי וטהור בשתי ההופעות שהייתי בהן, אבל כל מה שהיה זה שחקן די בינוני ב"תפקיד חייו", יענו קורט קוביין מיוסר או משהו כזה, רק מינוס כישרון מוזיקלי משמעותי או אמת רגשית או אינטלקטואלית, שברת-תוקף מעבר להתקף המצב-רוח הבא.
אחרי שתיים עשרה השנים הרעות"
באות כל השנים הטובות"