שבע בבוקר, בני הבית מתעוררים סופית. המבוגרים בעל כורחם כמובן, היו ארבע כאלו הלילה. אצל הילד הגדול יש געש של סופת טורנדו, "רוצה לצאת עכשיו, רוצה לעשות משהו מעניין, בוא נצא עם האופניים" וכך, כל עשר דקות או פחות שוב. ושוב. תיכף תצא המפלצת.
אני מזהה את התזזית, את חוסר המנוחה שזורם בעורקים, כמו זרם חשמלי שמבקש לצאת מהעור, להתפרק. יש רגעים שאני מזהה סוס משתולל בועט בתוכו. ואצלי הדם שט לאט, לאט כל כך בצינורות.
אני מרחמת עליו ועלינו.
עוד מעט, עוד מעט, אני מבקשת, וסופרת את דקות החסד.
הורים וילדים, התנגשות של צרכים, מזג וכוח.
האהבה הגדולה לזאטוטים המתוקים מול העייפות הטוטאלית שגומרת אותך
הרצון ..
הרצון לשכב במיטה, בשקט, עם ספר – כמו פעם, כשהיינו רווקים חופשיים, או לשמוע מוזיקה בלי לשמוע זעקות ומריבות מהסלון כי זאת רוצה לראות "הופ" וזאת רוצה "ערוץ הילדים"…
הביטול המוחלט (למרות שהוא זמני) שלנו כישויות עצמאיות בשל התובענות המובנת של צאצאינו החפצים במעט אקשן…
כל התחושות המעורבות האלה, שאכן גועשות לפעמים בעורקים ובורידים ויוצרות בנו מהומות פנימיות.
יפה תיארת את זה.
מה יותר קשה??
האם מה שאת עוברת עכשיו או מה שאנחנו ואחרים עברנו כשהילד מגיע לגיל 17.5 ולוקח את המכונית כדי לצאת עם החברים שלו לבילוי בדיסקו באיזור התעשיה…
עברתי את שתי התקופות.
האמת, השניה הרבה יותר קשה ומתוחה… בפעמים הראשונות לא תרדמי עד שתשמעי אותו חוזר הביתה לפנות בוקר ונכנס למיטה…
שי
אני מאמינה ששתיהן קשות, אבל מאחר ומדובר בפחד מוות כשהנער לוקח את המכונית, אז בהחלט יותר קשה, כשאין לך שליטה על כך. לא רוצה להגיע לזה.
פעם אמא, פעם אבא, פעם השכנה שגם לה יש ילדים בגיל דומה, פעם שניכם ופעם בייבי סיטר (וכשאני מזמינה כזו בשבת לפעמים, היא מתייצבת בשמונה וחצי).
מצד שני, האם הבית לא מעניין עבורו? אם תארגנו לו פעילות פיזית אחרת בסלון (להקים אוהל, נאמר, להתנדנד מערסל שתלוי על התקרה, כל מיני כאלה), זה לא יעבוד לפחות לתחילת הבוקר?
זה די נורא, להתחלק כמו איזה הורים פרודים חלילה וחס, בגלל העייפות. אבל בשבע, עוד מוקדם. בשמונה וחצי לקחתי אותם לגינה ונתתי לו לישון, ובאחת עשרה התחלפנו.
ממש מדכא.
ניסיתי לתאר בפוסט את האנרגטיות המפחידה אותי קצת. איך הוא קם בבוקר עם כזה מרץ?
לתאר את המרץ הזה שפועם בילד קטן וסקרן שרוצה לטרוף את מה שהחיים ואבאמא מציעים לו 🙂
מעניין יהיה בעוד שנתיים/שלוש לבדוק הבדלים בינו לבין הוד אחותו – בין ילדים לילדות/ בנים בנות. רק המילה מפלצת הקפיצה לי ת'לב –
כי בשבילו היא בטח חברה, מ'זה מדליקה 🙂
ואז נזכרתי שיש גם מפלצות נחמדות/ מחייכות ואפילו קראתי ספר על מפלצת שקופצת כל הזמן, כמעט כמו ילד בן חמש :))
המפלצת היא אני, או החלק העצבני שלי.
הוא באמת רוצה לטרוף, הרגלנו אותו לגירויים חזקים. אני מאוד מקווה שחוץ מזה הוא לא סובל מהיפר מסוים.
אחותו כבר בשלב הזה נינוחה ממנו.
תודה רבה על המחמאה. מה שם הספר על המפלצת?
שזה נשאר מהדהד אחרי הקריאה.
שימחת אותי
גם לי יש אחד כזה בבית. ותו"כ קריאה של הקטע שלך, התחיל לכאוב לי הראש. ממש כמו בבקרים האלו.
אני חושבת שאם היינו גרים בכפר, אז הייתי פותחת לו דלת, והוא פשוט היה שועט החוצה.
כאן בעיר, חשבתי פשוט לחבר לו איזשהו התקן,
שיפיק מהאנרגיות שלו חשמל (בכמות שהיתה מספיקה להאיר את כל המזרח התיכון, למשך עשור לפחות).
מזדהה, מזדהה.
אני שואלת את עצמי, מאיפה זה בא?
ילד בן חמש מותק, משם זה בא 🙂
המפלצת הקופצת – אמי רובינגר.
גם אצלנו, גם אנחנו שמנו לב לזה, טיפת סוכר והילד על טורים. אצלנו זה לחלוטין בא ממני.
ואגב, התחלנו לתת לו אומגה 3. גם אתם?