סוף השבוע כידוע, הוא מרתון של צרכים של היקרים לנו מכל. מסע אינטנסיבי זה, אסור לשכוח, נגמר ביום ראשון, שם אתם מתאוששים במשרד, תהיה אשר תהיה עבודתכם בטוח תצליחו לשתות בה כוס קפה במשך עשר דקות תמימות, וכן הלאה.
אך גם בסוף השבוע ישנן דרכים ערמומיות ויצירתיות לגנוב לעצמכם חמש דקות פלוס מינוס, בלי שאחד התינוקות בבית יעוט על צווארכם בדרישה לציצי או בקבוק, החלפת חיתול גדוש או התקנת ארוחה לגדולים שביניהם, או סתם תעסוקה שוטפת.
1. השירותים תמיד היו מקום של פרטיות, אם אתם לא מהמעצבנים האלו שיושבים בהם עם דלת פתוחה. אולם כשאתה הורה, השירותים יכולים להיות מקום קדוש בשל היותו החדר היחיד בו אתה מצליח לשחזר את הפרטיות שהייתה לך פעם בין ארבעה קירות, כשאתה מצליח לכמה דקות להתרכז רק בהלמות המחשבות שלך,
2. טוש. מי עושה אמבטיה? רווקים, או יותר נכון רווקות מפונקות. כמו שהייתי פעם. הטוש מקלף ממך את תלאות היום, מסמל שהוא נועד להיות מהיר, אבל יכול להימשך עשר דקות לפחות, ואני מכירה גבר אחד שמושך אותו גם עשרים ועשרים וחמש.
3. לעתים עבודות בישול וניקיון הן אי של פרטיות עם עצמך, ואליבי מוצדק. נסו ותיהנו.
4. שיחות טלפון חשובות – אפשר לסדר עסקת חליפין עם הורה כמוך או עם קולגה מהמשרד.
5. המחשב – עניין מתעתע, כי רואים בקלות איפה אתם גולשים, למשל כאן. אבל לפעמים עבודה דחופה שאתם נדרשים לבצע על המחשב היא נס אלוקי.
6. מוזמנים להוסיף, תודה.

 

ועוד משהו, אתם חייבים לקחת את הרשימה הזו בהומור המתבקש.

49 תגובות

  1. אצלי סעיפים 1-2 לא תופסים.לא פרטיות ולא נעליים.אפילו הריח לא מרתיע אותם.אני מקבלת טיפולי ארומתרפיה כשאחד הילדים נכנס "לעשות קקה" בדיוק כשאני התחלתי טוש.וכן,יש לנו רק חדר אמבטיה אחד.כרגע.
    טוב,נו,עוד דרך לבטל את העצמי עד כדי מינוס שתיים.

  2. 1 לא בא בחשבון. אפילו כשאנחנו אצל סבא וסבתא, ושם יש לה הרבה הסחות דעת, החיישנים שלה קולטים אותי עוזבת את החדר ברגע שזה קורה, גם אם היא שקועה במשחק מרתק עם בת דודתה הנערצת בת הארבע.

    אבל הנה בכל זאת תוספת – משחק עם בת דודתה בת הארבע. אולי אי אפשר ללכת לשירותים לבד כשזה קורה, אבל לשבת באותו חדר ולעיין לרגע בעיתון – זה עובד. ולא רע.

  3. פרטיות בשירותים? באמבטיה? הרי חוק מרפי מספר 344887 אומר שברגע שאת נכנסת להתקלח ומתחילה להסתבן, הילד מודיע שתיכף בורח לו קקי דחוף. והחוק הבא אחריו אומר, שברגע שאת נכנסת לשירותים ומתחילה לעשות, נשמע קול חבטה מהחדר השני והילד צורח כאילו הוא פתח את הראש לפחות, ואז את צועקת "מה קרה? מה קרה?" והוא רק צורח וצורח וקורא לך, ואז את אוספת את עצמך ורצה לראות, ומסתבר שנפל לו עיפרון צבעוני מאחורי הספה.

  4. הרגת אותי עם סיפור העיפרון. אם זה לא היה מצחיק זה היה מרגיז. ימימה, נכון, עיתון זה אחלה בריחה.

  5. מיד להתיאש. בגיל 11 כבר אפשר להתקלח בדד אבל לעומת זאת אין שיחת טלפון ש ב ר ג ע
    שהיא מתחילה בתך יקירתך אהובת נפשך לא חייבת לשאול אותך שאלה קריטית ו/או לדרוש חיבוק דחוף ו/או לקבל מכה מזעזעת בזרת של הרגל ו/או נזכרת בבדיחה ששמעה בבית הספר. באחריות: אי אפשר יותר לדבר בטלפון

  6. ריקי, פגיעה בול. גם לי רגעי השירותים והאמבטיה (נפרדים!) הם רגעי הבעלות היחידים על גופי. בשירותים כמובן שאין פרטיות, במקלחת לעתים יש. אני ממהרת למקלחת לפני שהם מתעוררים בבוקר. זה הסוד. ואם הם ערים הם עוברים לרשות אבא, ששומר שלא יפריעו לאמא להתקלח.
    ולקוחות שלי שלא בטוחים למה הם צריכים חדר רחצה פרטי משלהם בחדר השינה, אני משכנעת אותם.
    אם הייתי מאמינה שאין גאולה, גם לא בגיל 11, הייתי זורקת אותם כבר עכשיו מהבית. אז הרשו לי להיות אופטימית. זה מה שמחזיק אותנו.

  7. "אם הייתי מאמינה שאין גאולה, גם לא בגיל 11, הייתי זורקת אותם כבר עכשיו מהבית."

    כן, כן, הכל בהומור וכן הלאה וכן הלאה. אבל אם אתן מתייאשות ככה מהילדים שלכן, אם הם גורמים לכן כזה סבל וכזאת תחושת הקרבה והתקרבנות, אולי כדאי שתמסרו אותן לאימוץ כבר עכשיו. אם אתן שקועות כל כך ברחמים העצמיים על פרטיותכן האבודה במקום להבין את הנס שבו אתן לוקחות חלק, אז תקשרו חצוצרות מראש ותעזבו את זה. לא כולם חייבים להיות הורים, וזה לא צריך להיות כזה סבל.

    זה לא אומר שלי לא קשה אף פעם, או לזוגתי. אבל הטרנד הזה של השמצת הילדים עבר כל גבול. זה כבר מזמן לא חדשני ונועז, סתם בכיינות אופנתית. אני לא מרחם עליכן, אני מרחם על הילדים שלכן שגדלים עם צעצועי פלסטיק וחוגי העשרה במקום אהבה.

    וכן, אני גם יודע טוב מאוד באיזה בלוג אני כותב את התגובה הזאת ואיזו שטיפה מחכה לי, אבל יש דברים שצריכים להיאמר. האם האובדת יקירתי, את יחד עם גפי אמיר, שירי צוק, דנה ספקטור ושאר הבכייניות עושות לעצמכן שירות דוב. יפה מאוד שאתן אומרות מה ש"אסור היה להגיד בקול עד לא מזמן", אבל זה שהפכתן את הקיטור האימהי לדגל שאין בלתו מעורר סימני שאלה לגבי הכשירות ההורית שלכן.

    יש עוד אופציות חוץ מאמא מקריבה+קורבנית או אמא אגואיסטית. אבל בשביל למצוא אותן צריך לחשוב בשביל עצמכן, ולא ללכת אחרי העדר – ראשית בעשיית ילדים, ושנית בקיטורים עליהם. אבל ברור שהכי קל לירות ולבכות.

    (אביבה, את פטורה מההטפה הזאת כי אני יודע שהלב שלך במקום הנכון.)

  8. לידיעתך אב יקר ומסור, נפש צדיקה ושורת שלום: ילדי לא הולכים לחוגי העשרה, אני מעשירה אותם מעולמי העשיר וליבי האוהב בשעות ובימים הרבים בהם אני איתם.
    גם לי מוכר (אם כי מעט, אני לא קוראת עיתונים) טרנד הקיטור ואני מסכימה שלעתים הוא מחפה על חוסר יכולת להפנים את הויתור שחובה לעשותו כשאנו הופכים הורים.
    אבל:
    לא כל אחת שמקטרת היא בהכרח אם מזניחה ואגואיסטית, וגם לאהמות תרזה המקריבות את כל גופן, מרצן, זמנן ורוחן לגידול ילדיהן מותר לברוח למקלחת של 5 דקות ולהיות לכמה רגעים גוף אוטונומי נפרד ויחיד, ולחכות ליום בו יוכלו לחרבן כמו גבר בדלת סגורה בלי שאף אחד יפריע להן. ומותר להן להתבדח על זה.
    בכל מקרה אשמור את הכתובת שלך ואתן לילדי, ביום בו יברחו מהבית (כשיגלו איזו אמא קרה ואגואיסטית אני) או ליום בו אזרוק אותם. אני בטוחה שאצלכם יותר טוב. הם ילדים מקסימים.

  9. חסרות לנו ידיים עובדות בשדה.

    את צודקת, כמובן, כל הכללה אינה נכונה (גיחי).
    זה כולל, דרך אגב, גם את ההכללה בנוגע לחרבונים של אבות וחרבונים של אמהות.

    נו, ברור שהתמונה שתיארתי בתגובה שלי לא מדויקת, אבל זאת התמונה הכללית שעולה מהתגובות שלכן כאן, ובמקומות אחרים דומים ברוחם.

    בקיצור נמרץ – חלאס להתבכיין. הרווקות בוכות על בדידותן, הנשואות מקטרות על בני-זוגן, האמהות משמיצות את ילדיהן… אני רחוק מלהיות צדיק והחיים שלי ממש לא דבש, אבל לפחות כשאני כותב בפורומים ציבוריים אני משתדל שלטקסט שלי יהיה ערך מוסף חוץ מקיטורים, בכי ונהי. רחמים עצמיים עלולים להיות מסוכנים לא פחות משנאה, כעס וקנאה.

    וכדי להראות שלא באתי רק להשמיץ, הנה משהו שאני כתבתי על הורות, לשיפוטך:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=6266535

    כמו שאת יכולה לראות, זה רחוק מאידיליה, אבל לפחות אני לא מטיל את האשמה על הילדה שלי. ילדים הם תוצר של ההורים, לא ההפך. והנה היא חזרה מהגן, הנשמה הזכה.

  10. מרמיט יפה שלי.
    קודם כל, למה אתה לא מגיב בשמך? יש לי תחושה שאנחנו מכירים, לא?
    תרשה לי לקחת קרדיט קטן – אני התחלתי לכתוב על הקשיים בהורות לפני ארבע שנים בבלוג זה. הכתיבה והטונים עברו שינויים, התובנות והיחס גם, שים לב שהכתיבה הומוריסטית – למרות שאתה מזלזל בהומור כאמצעי לשחרור קיטור, וחבל.

    מעולם לא השמצתי את ילדיי! תמיד ייחסתי לעצמי את חוסר היכולת להכיל את כל הקושי הזה, והעובדה שיש לי לא מעט קוראות שמזדהות, אומרת משהו על האוניברסאליות של הרגש הזה.
    לא ייחסתי מעולם לילדיי אשמה, הם ילדים רגילים, תמיד אני הייתי ה"אשמה". אתה מכליל ומשמיץ כשאתה קובע שאם אני כותבת ככה אני אמא מזניחה או לא ראויה . אני כותבת כך כי כואב לי וכי ההורות שלי חשובה לי, וגם כי אני כותבת, וזה הנושא שהכי מעסיק אותי. מי אתה שתקבע איזה אמא אני על פי הטקסטים האלו? מי אמר שהאמהות הטוטאליות שמצהירות שהכל נפלא הן כל כך טובות בחדרים פנימה?

    אופן הכתיבה שלי בשונה מגפי ודנה ארסי רק כלפי עצמנו ההורים, גם כשאני מתארת התנהגות מלאה של ילד, אני לא מייחסת לו שליליות.

  11. וגם צודק.
    אשר לי, הזמן שבו אני יכולה בנחת להיות עם עצמי הוא בדיוק הזמן שבו אני לא מתאמצת נורא להיפטר מהבנות שלי. משום מה כשרוצים להיפטר מהן הן נצמדות יותר, וכשממש לא – הן מעסיקות את עצמן מצוין…
    אותו הדבר בללכת לישון.

  12. תודעה קובעת מציאות. והכתוב פה או שהוא מעצב תודעה או שהוא משקף אותה (או גם וגם). לו אני ילדייך, בכלל לא היה עושה לי טוב לקרוא מה שאת כותבת.

  13. קודם כל, למיטב ידיעתי אנחנו לא מכירים. והשם המלא שלי הוא בין הנפוצים בארץ, ובטח לא יגיד לך כלום.

    עכשיו, לעסק: חילוקי הדעות בינינו לא נוגעים לעניין הכתיבה הארסית, שחרור הקיטור או הצורך "להצהיר שהכל טוב".

    רק דוגמה קטנה – סעיף 3 שלך. אצלנו בבית, עבודות בית הן לא תירוץ להתחמק מהילדה אלא ההפך, הזדמנות להפעיל אותה. היא עוזרת לנו לפנות את המדיח (גם אם זה עולה בצלחת שבורה מדי פעם), לתלות כביסה וכו'… היא כבר למדה לגרור כיסא לשיש, לראות מה אמא עושה ו"לעזור". לא רק שזה מעסיק אותה, לדעתי יש לזה גם ערך חינוכי מהמדרגה הראשונה.

    כבר מזמן אני רוצה לכתוב פוסט "תיאורטי" על תפיסת ההורות שלי, אבל הזהירו אותי שזה נושא טעון וחבל על הפנים היפות שלי (-;
    בשני משפטים – אני חושב שזאת טעות להתייחס לילדים כאל משהו כמו "פרויקט מחויבות אישית". מי שזה נראה לו ככה, באמת עדיף שיוותר. זה לא נכון שילדים הם (רק) מחויבות, מטלות ודרישות. הילדה שלי משעשעת אותי יותר מכל דבר שיש בטלוויזיה, מלמדת אותי על עצמי ועל החיים יותר מכל ספר של איזה גורו שהזיזו לו את הגבינה, ונותנת לי הרגשה של עשייה אמיתית לשיפור העתיד יותר מאלף הפגנות במאה כיכרות. אנחנו מתייחסים אליה מגיל 0 כבן-אדם שגר אתנו בבית ולא כטמגוצ'י משודרג, ויחס גורר יחס.

    עיזה – תודה רבה, גם את צודקת (וחמודה). ילדים לא נהיים "סתם" מניאקים ונודניקים. כשילד תובע תשומת לב באגרסיביות, כנראה שחסרה לו תשומת לב. כשילד עושה מניפולציות, כנראה הוא למד שזאת הדרך הכי יעילה להשיג מה שהוא רוצה.

    כן, ברור לי שזה נושא טעון ורגיש במיוחד, ושאף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת על סגנון ההורות שלו, אבל כמה שהוא טעון ככה הוא חשוב.

  14. אני יכולה לקבוע חוקים מעכשיו ועד מחר.מה תעשי כשלילד בן שלוש יש קקה כשאת מתקלחת?תכריחי אותו להתאפק?איכשהו זה לא נראה לי.הפתרון-לעבור לבית עם שני חדרי שירותים.ואת זה עושים בדיוק כרגע.אנחנו,זאת אומרת.

  15. אני מעריכה את דברייך ועדיין,שני דברים יותר צורמים לי.
    -מדברייך אני מבינה שיש לך רק ילדה אחת.אם אני טועה אנא תקן אותי.בכל מקרה,ילד אחד זה אחרת משניים ובוודאי משלושה וכן הלאה.עם כל ילד אתה צומח ולומד על עצמך כאדם וכהורה
    אבל זכור שגם הדינאמיקה משתנה כשיש יותר ילדים.וכן,יש מרבקים מינוריים על תשומת לב.וזה טבעי ומתבקש.
    -באותו הקשר.המנע משיפוטיות.אתה לא המצאת דבר.אתה רק מיישם על פי ראות עיניך ושיקול דעתך.זכור שכל הורה,בדרך כלל,עושה כמיטב יכולתו.העניין הוא שהמיטב משתנה מאדם לאדם.
    אז אל תשפוט.כשאתה שופט אחרים אתה שופט את עצמך גם כן.כנ'ל לגבי להעביר ביקורת.משפחה זה עולם ומלואו.כל כך מורכב ועדין.אל תשפוט מהר כל כך ועוד בלי להכיר אישית.

  16. הרבה פעמים דיעותיה של ריקי צורמות לי.מאד.
    אבל דווקא הפעם חייכתי כשקראתי את דבריה.דבר ראשון כי זה באמת נמשע לי כמו משהו שנכתב בהומור ,במיוחד הומור עצמי.ומישהו שאין לו את זה הוא אדם מיובש ששכח בעצמו מה זה להיות ילד.
    וגם,יש אנשים שצריכים יותר ספייס לעצמם.אז מה?לא מגיע להם להיות הורים?הם לא מתאימים מספיק?הם הורים רעים?
    חבר'ה תכנסו לפרופורציות.יש ימים שרוצים ספייס.שקט.אז כן,הולכים לעמוד עם הגב לעולם ולשטוף כלים.אזמה?זה כישלון בהורות?זה הורה לא טוב?
    עם כל הכבוד,הורה טוב זה הורה שמודע לחסרונות שלו ויודע מהם הגבולות שלו.עם כל הכאב שבהכרת האמת כפי שהיא.
    חאלס עם הפוזה.
    ואת זה אני אומרת כאמא שנתפסת כהרבה יותר טוטאלית מריקי.כאמא שלא מגרשת ילדים מהשירותים כשהם באים להסתכל איך היא מחרבנת.
    ועדיין,אני מכבדת את הרצון של אנשים שהם גם,הורים,בספייס שלהם.

  17. את צודקת לגבי תודעה קובעת מציאות, זה תרגיל חשוב מאד, ואולי הגיע הזמן להתחיל לשנן מנטרות אחרות עם הילדים. נראה לי שלזה בדיוק התכוון המרמיט.
    ריקי – חשבי על זה גם את.
    וגם אהבתי מאד את האבחנה שאת נינוחה ביותר כשאת לא מתאמצת להרחיק את בנותייך.
    גם רגעי האושר הגדולים שלי הם כשמצליח לי להיות נינוחה ביותר איתם. להיות איתם ממש. לא תמיד זה בא בקלות, וחבל לי על כך.
    אילו ריקי חושבת על הילדים שלה קוראים דברים שהיא כותבת אני לא יודעת אם תכתוב. לפעמים אני חושבת על זה וזה עוצר אותי. וחבל.
    ריקי – אני בעניין של השירותים והמקלחת בלבד.
    לא עובדת ולא מדברת בטלפון כשאני איתם, כולם יוצאים נפסדים ככה. ולבשל כשהם בבית זה תמיד יחד (למי שרוצה להצטרף).
    ועוד משהו למרמיט – לא לכולנו זה קל. יש נשים אגואיסטיות יותר ופחות, לכולן מותר לעשות ילדים, לא של כולן ייצאו דפוקים בסוף, ואנחנו לומדות.
    אני מעבירה את השנים האלו במלחמות ביני לבין עצמי להפסיק להלחם על אותה חלקת אלוהים, לוותר, לתת להם למלא את חיי בלי להיאבק. כשזה מצליח זה מרומם נפש. כשזה לא זה מתסכל ומדכא. אבל לפחות אני מודעת לזה ולומדת. גם זה משהו.
    יאללה אני רצה לקחת את הילדים.

  18. שיט שיט שיט, נמחקה לי תגובה ארוכה כאורך הגלות. תמצית הדברים:

    את צודקת בשני הדברים.
    א. יש לי רק ילדה אחת. עוד כמה חודשים (חמסה חמסה חמסה) אוכל לדווח איך זה עם שניים. אני בטוח שיהיה יותר קשה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: כבוד לילד, והכרה בזה שילדים מודעים ועוד איך, והם רוצים את מה שטוב להם, לא את מה שרע לך.

    ב. נכון, לא מנומס לשפוט אחרים, בטח לא על ההורים שלהם. אני מניח שהדבר הכי פוגע שאפשר להגיד למישהו הוא שהוא לא הורה מוצלח.
    אבל כמו שיש אמהות ששוברות את הטאבו נגד דיבור על קשיי ההורות, אני מרשה לעצמי להפר את מצוות הנימוס שאוסרת ביקורת על הורים אחרים. אולי אין "דרך נכונה" להיות הורים, אבל יש הרבה דרכים *לא* נכונות, ואת התוצאות אפשר לראות כמעט בכל גן ציבורי, גן ילדים או בית-ספר (וגם אצל המבוגרים שנהיים מהילדים האלה).

    (רוב ה)ילדים לא נהיים "בעייתיים" סתם.

    אז אני מוכן לשלם את המחיר ולהישמע מתלהם, ביקורתי ושיפוטי, כי שובר לי את הלב לראות ילדים שגדלים בידיעה שהם "נטל" (וילדים יודעים, תאמיני לי).

  19. אני יודעת.אני עובדת עם ילדים ואני יודעת כמה כאב וצער הם נושאים בלבבותיהם הקטנים.ובדרך כלל "הבעיתיים" הם המקסימים ביותר,עם הפוטנציאל הגדול ביותר.בעיניי.
    הורות היא שיקוף של מי שאתה כאדם.ובעצם,כאן מתחילה הבעיה.
    אני לא חושבת שלפשוט אדם אחר זה לא מנומס.אין כאן אישיו של נימוס.העניין הוא שאם אתה מרגיש צורך לשפוט אדם שמולך,כנראה שהוא מעורר אצלך איזו מחלוקת פנימית לא סגורה.
    נשמע רוחני פלצני?אולי.לא משנה.זו האמונה שלי.גם אני נהגתי לעשות ככה.מאז שאני משתדלת שלא-נעים לי יותר עם עצמי.ומתוך המקום הנוח יותר הזה אני גם יכולה להיות אמא יותר טובה,לראות עיניי.
    רק לזכור,לכולנו יש ימים מוצלחים יותר או פחות.ואפילו שאני אמא מאד זמינה וקשובה-גם לי יש ימים שלא בא להיות זמינה עבור ילדיי במידה שבה הם היו מעוניינים.אני לא רואה בזה פתח להתנהגות בעייתית.אני חושבת שבתוך משפחה "עמוסה"(אצלינו זה שלושה ילדים)מאד חשוב שהילדים ידעו לכבד את הספייס של הזולת;הורים ואחים.מתוך הכבוד הזה לספייס של הזולת הם לומדים לכבד את המקום הזה בתוכם.

  20. בנקודות שהעלית ריקי.
    מה שלא תגידי, איך שלא תגידי, ישפטו אותך
    לטוב או לרע, לכאן או לכאן, ובאמת אפשר
    לראות את הנושא הזה מהמון מקומות.
    בעבר היתה תמיכה מסיבית מהסבתות שהלכו לטייל עם הנכדים , ששמרו בייבי סיטר שדאגו לכל מה שהיה מסביב הרבה יותר ממה שקורה היום.

    היום סבתות בנות 60 פלוס מרוכזות בעצמן, באגו שלהן, אבל דורשות מהבנות שלהן להנשא ולהביא ילדים.
    הרבה מאוד נשים עובדות ונכנסות למשרה שנייה כשהן חוזרות הביתה ואין להן כוח.

    מומלץ בחום רב לחשוב פעמיים על חתונה, ומומלץ לחשוב עוד יותר בחום רב על אפשרות של להביא ילד אחד בלבד .

    עם הילד הראשון יש התלהבות, יש גאווה ויש ראשוניות נהדרת, כשבא הילד השני והשלישי המצב נורא נורא מסתבך.

    אני מאמינה שעם ילד אחד מרבית הנשים יצליחו להסתדר בחיים, גם בלי סבתות שלא אוהבות לעזור
    עם ילד שני הרוב קורסות ולא חושבות על המחיר האדיר שזה גובה מהן.

    והמחיר הוא נורא. חוסר פרטיות. לחץ נוראי.
    קריסת מערכות ועצבנות עד גבול של גירושין.
    וגירושין.

    תחשבו פעמיים אם זה שווה.
    ילדים זה נהדר אבל זה דורש המון
    והיום המצב הוא סבתות קמצניות בנתינה, דור קודם שמרגיש שעשה את שלו וזכותו להנות בחיים,
    ונשים שבטוחות שאם לא יביאו ילד שני או שלישי
    לא ימלאו את תפקידן בחיים.

    כל אחת שתחשוב אם יש ותהיה לה עזרה בבית אחרי הילד הראשון. אם התשובה היא לא בדיוק
    והמשכורת לא משהו, תקחי בחשבון שאת תצטרכי להיות מה שבישלת. וצריך לחשוב טוב מאוד
    על הכל קודם, כי אחר כך הילדים נזרקים ברחוב
    בסמים ובלא השגחה.

  21. "ונשים שבטוחות שאם לא יביאו ילד שני או שלישי
    לא ימלאו את תפקידן בחיים.
    "
    כתבת דברי חכמה אבל המשפט הזה לא מסתדר לי
    את חושבת שזה למה נשים מביאות לעולם ילד שני ושלישי?
    לדעתי ומנסיוני הסיבה היא בגלל שאין כמו משפחה.ילד שגדל לבדו רק עם הוריו,יש לו סיכוי טוב לגדול לאדם מבוגר סוציופט,אנטיפט ואגוצנטרי בצורה בלתי רגילה.
    זה דבר אחד.
    מעבר לזה שלראות את הילדים שלי גדלים יחד,צפופים בגיל,חברים טובים,עזרה בדדית,תמיכה,חולקים חוויות של שמחה ושל כאב.זה שווה את כל הקושי שבעולם.
    לפחד מהורות ליותר מילד אחד בגלל סיבות כלכליות זה חוסר אמונה מוחלט.

    ונכון,הדור של ההורים שלנו בהחלט חושב שהוןא עשה את שלו והעזרה היא בעיקר חומרית.
    אבל זה יותר טוב מכלום.
    ומה שלא שובר אותנו,מחשל אותנו.

  22. אנחנו פשוט מדברים על שני דברים שונים.

    ברור לי שיש אילוצים ופשרות, וגם ילדים צריכים ללמוד בשלב זה או אחר שהעולם לא מסתובב סביבם.

    ברור שגם אמהות ואבות ואחים צריכים זמן וספייס לעצמם.

    אני מדבר על משהו אחר. מקטעים כמו זה למעלה (עם כל ההומור) עולה לפעמים הרושם של מלחמה, או לפחות יריבות, בין הורים לילדים. אני חושב שאפשר "לזרום" עם הרצון של הילד הרבה יותר ממה שנדמה לרוב ההורים, ואז החיכוכים והסכסוכים מתמעטים במידה קיצונית.

    זה גם לא אומר שצריך "להיכנע" (שוב טרמינולוגיה מלחמתית) לרצון של הילד בכל מצב. אבל אפשר להתפשר, אפשר לכוון לכיוון הרצוי לנו בעדינות, ולא באולטימטומים ובכפייה. קראתי על זה בתיאוריה לפני שהייתי אבא, והופתעתי לראות כמה זה יכול להיות אפקטיבי. הדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא סירוב להיכנס לכיסא הבטיחות באוטו, שזה נושא שבאמת אין בו מקום לוויתור – אבל מדהים איזה שינוי אפשר להשיג בשתי דקות של משחק, בהסחת דעת קטנה, אפילו רק בגילוי הבנה לחוסר-הרצון של הילד. וזאת כאמור רק דוגמא שולית.

    אז נכון שלא תמיד יש להורה זמן וכוח למצוא את הדרך החכמה. מה שעצוב לי הוא שיש הרבה הורים שבכלל לא מנסים, אף פעם. כי לדעתם ילדים צריכים לציית.

    זה חוזר לאותו פרדוקס-לכאורה שעיזה תיארה בתגובה שלה – ככל שמגלים יותר הבנה לרצון של הילד, יותר קל להסתדר עם הרצון הזה. ילד שמרגיש שמכבדים ומבינים אותו ירגיש פחות צורך להילחם על דעתו.

    נו, אני מרגיש ששוב לא הצלחתי להסביר בדיוק את הנקודה. חייב לחזור לעבודה.

    ילדים עושים באהבה או שלא עושים אותם בכלל!
    (-;

  23. ואתה אכן חביב 🙂

    לא יודעת.כנראה שהכל תמיד עובר בפילטר האישי שלנו.כשאני קראתי את הפוסט הנ'ל פירשנתי אותו אחרת.

    בכל מקרה,שתהיה לידה טובה.

  24. תודה על הסנגוריה המוצלחת, אני פשוט עבדתי.
    לא יודעת מה עושים כל ההורים השאנטים והשלווים כדי להתפרנס, ואיך הם מצליחים להישאר כל כך שלווים אחרי משרה מלאה. אולי המשרה שלהם זה הילדים עצמם, וזה בסדר, הלוואי שזה היה משתלם גם כספית.
    מרמיט, בחייך, נראה לך שכשיש לי ילד בן חמש אני לא נותנת לו משימות בבית? הוא לא מבשל ומנקה איתי? קצת מוגזמת הדידקטיות, זה לא שאני אמא שתי דקות. אני עומדת על זכותי לספייס שלי, גם בבית עם הילדים, למרווחים קצרים, וזה שאני תובעת זאת, לא הופך אותי לאמא פחות משקיענית ויצירתית ממך, נקודה.

  25. הקוטריי זה חלק מהעסק אבל הצרות הן הרבה יותר גדולות מלהביא ילד לעולם בכדי שלא יהיה "סוציופאטי".
    זו מחשבה של אשה מפונקת ואגואיסטית.

    אני בהחלט חושבת שהיום בניגוד למה שהיה בעבר
    להביא ילדים זו פריווילגיה שצריך לקחת אותה טוב טוב בחשבון כלכלי ולא לחשוב שהכל יהיה נייס.

    נשים גרושות עם כמה ילדים חיות רע מאוד במציאות של ימינו, וילדים זרוקים ברחובות בגלל
    שאין מי שישגיח עליהם יש בלי סוף.

    על המדינה לבדוק האם אשה שיש לה כבר ילד ורוצה עוד אחד מסוגלת עם הבעל ובלעדיו לכלכל את הילדים שלה ולדאוג שלא יוזנחו. זה עניין של המדינה כי אחר כך זו הבעיה של המדינה שהיא משלמת על כל הפלונטרים הנוראיים שקורים בגלל הזנחה, בעיות כספיות של הורים, גירושין, וצרות אחרות.

    תחשבו מאה אלף פעם על כל ילד שאתם מביאים
    כי אתם רק בני אדם ורובכם לא מליונרים גדולים
    צריך זמן, אהבה, דאגה, ועוד הרבה כאב ראש
    בשביל ילדים, מעטים מאוד יודעים איך לגדל ילדים
    והיום עם המציאות החומרית הקשה והמתח המתמיד עם הפרנסה ילדים זו פריוולגיה שלא יכולה בשום אופן להתאים לכל אחד.

  26. טוב שחזרת, כי רציתי להגיב לראשון שלך.

    בשבילי הילדה השניה היא נס ממש. היא עושה כל כך טוב לחיים שלי, לפרספקטיבה, להורות שלנו, לזוגיות, ולשמחת החיים שלי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי ההחלטה החשובה הזו.

    הנושא הכלכלי מטריד את כולם, כל אחד צריך לעשות את החישוב שלו. בינתיים אני מגלה שצריכה ועוד צריכה לא מביאה לאושר בהורות שלי.

  27. יש משהו נורא חביב אבל נודניק באופן שאת כותבת על החוויות האלה שכולם עוברים ואף אחד לא מנפח.
    אז את עושה המון רעש ורעש זה טוב
    אבל זה מוביל למחשבות ולטיעונים שאת לא יודעת להתמודד עד הסוף.

    לא אמרתי שחלילה לך יש בעיה עם הילד השני
    אבל הקוטריי הזה מגיע מהמון אנשים שמרגישים כמוך ואחר כך זה כמו חרב פיפיות כי את
    זה תזכרי מהילדות של הילדים שלך: איך קיטרתי
    על חוסר הפרטיות שלי.
    ועשיתי את זה בפרהסיה שכולם יראו.

    זה לא יפה לזרוק את כל הכביסה המלוכלכת בחוץ
    אבל ככה את נקראת בחלק ממה שאת כותבת.

    הנושא הכלכלי הוא הדבר הכי קשה בעולם והוא מוכרח להטריד לעומק את כולם, אנשים גומרים על הקרשים בגלל שאין להם עבודה.

    אושר מגיע כשיש ביסוס כלכלי ויש ביטחון כלכלי
    ככה זה היום וכסף הוא אושר.
    ילדים עניים הם הכי מסכנים שיש.

    אני לא בטוחה שזה טוב עבורך לשפוך כל פעם קיטונות על הצרות הקטנות שלך מפני שזה אולי מביא רייטינג אבל זה לא עוזר לאף אחד.

    וסליחה על הכנות.

  28. ילדים עניים הם ממש לא הכי מסכנים שיש. ילדים שסובלים התעללות הם מסכנים, ילדים שההורים שלהם מתנכרים אליהם הם מסכנים, ילדים שגדלים בלי כבוד לעצמם ולאחרים הם מסכנים. עוני זה דבר הפיך – כל השאר לא.

  29. קראתי את הפוסט. ואהבתי.
    אח"כ השלמתי מעבר (מתיש משהו) על כל התגובות שכאן, מטרידות כמשעשעות ומכולן נעדר אותו ניחוח שחסר. חסר להורות בכלל ולעקצוצי טוקבקים בנושא בפרט – ה-ו-מ-ו-ר

    ילדה שאיבדה את העיפרון שלה נשמעת כמו תרנגולת שמורטים את נוצותיה בלי הרדמה, בדיוק כשאתם בשירותים? פיצחו בקריאות שבר וקיראו לה אליכם לשירותים. הרצינו מבט והביעו אמפטיה למצוקה הנפשית בה היא מצויה. אח"כ החליפו נושא באלגנטיות לצעצוע אהוב ביותר שלהם (שבדיוק דאגתם להחביא טרם כניסתכם לשירותים), ובקשו שילכו להביא אותו "כי הוא לבד". זה יקנה לכם עשר דקות של שקט (אזהרה: תמיד יש סיכוי שהילדה, בעודה מבחינה בעיסוק של ההורה, תאמר "אמא – את יודעת שאני כבר יודעת לנגב לבד? רוצה שאני אנגב לך?")

    ריקי, לגבי – "מעולם לא השמצתי את ילדיי!" רק אשאל – למה לעזאזל לא????
    הרי הודית בעצמך, משפט אחד אחרי, שהם ילדים רגילים. כמו כולם. והרי כל אחד אפשר להשמיץ. אז למה לא להשמיץ גם את הילדים שלך? כשזה נעשה במידה זה גם מרגיע וגם משעשע, לפחות את עצמך – אז למה לא? (אזהרה: רצוי להימנע מהשמעת השמצות כגון אלו ליד מושאי הביקורת, כמו גם ליד פולניות רגישות במיוחד שברוב המקרים תיקחנה את זה כרמז לגבי הילדים שלהן ולא תדברנה איתך לעולם).

    לגבי הרשימה שלך, רק אוסיף את האוטו (בהנחה שקיים). בין אם את נוסעת לבד לעבודה או לקניות, אין דבר נחמד יותר מלהיכנס בכוונה לתוך פקק. של חצי שעה. ואז את עם עצמך, חושבת, מתעצבנת, מסתכלת ומקשיבה מסביב. וצוחקת על המשפחה באוטו שלידך, עם הילדים המופרעים. ומעיפה מבט למושב האחורי הריק שלך, שלמעט חתיכות במבה מעופשות המציצות מתחת לבוסטר הריק, עוזב אותך לנפשך.

    גם סוג של שקט.

  30. וללא ספק עתירת הומור שבאמת היה חסר בתגובות. האוטו זה מוצא מצויין, אני עושה בו שימוש, הילדים אזוקים מאחורה ואני משמיעה להם את המוזיקה ש*אני* רוצה לשמוע. נכון אנוכי?? נכון לקדמן??

    לגבי אי השמצת הילדים, לא הסברתי את עצמי טוב. נכון אני מקטרת על הילדים המתישים, אבל ילדים מתישים כעובדה, זה דבר רגיל, הם מתישים, הם בודקי גבולות, הם היפרים לפעמים, והם מתוקים, שובים, מרגשים בחלקים אחרים. אני התכוונתי לומר שקיתונות הביקורת שלי לא מציירים ילדים בצורה דמונית או מכוערת, אלא מתלוננים על המציאות הקשה כעובדה, ועל האנוכיות שלנו ההורים, בעיקר. גם כשילד הכי מתיש אותי, מוציא אותי מדעתי ואני מלאת זעם עליו, אני יודעת בפנים שהוא רק ילד.

    בעבר, זה לא היה ככה, למדתי והשתפרתי.

  31. לקרוא לילד אליי לשירותים! להחליף נושא באלגנטיות כשהוא צורח! איך לא חשבתי על זה. אתה ממש הורה ממולח אתה.

    אם כבר אתה במצב רוח של עצות, אולי תוכל לומר לי מה עלי לעשות כשהילד מעיר אותי בחמש וחצי בבוקר? (יש לי הרגשה שהתשובה שלך תהיה "בקשי ממנו לחזור לישון ואחר כך החליפי נושא". אבל אולי יש לך משהו לחדש בכל זאת).

  32. כשמדברים על "חוסר הומור בתגובות" זה תמיד מזכיר לי אשמאי זקן שמספר בדיחות גסות ומתפלא למה אף אחד לא צוחק.

    ולהשמיע לילדים את המוזיקה שלך זה חיוני, לא?
    1. זה מה שהם יזכרו כשיהיו גדולים. אף אחד לא גדל וממשיך לזמזם שירי ילדים.
    2. זה חלק מהלימוד של התחשבות בכולם – גם לאמא יש אוזניים וטעם מוזיקלי.
    3. המוזיקה שלך מלמדת ומחברת לחיים פי אלף מכל דיג דיג דוג או פרפר נחמד.

  33. אביבה היקרה, אחרי שקראתי את החצי הראשון של התשובה שלך, חשבתי לפתוח ב"לכי לכי יא חופרת".

    אבל, מכיוון שהמשכת ושאלת לגבי השכמה מוקדמת בחמש וחצי בבוקר, אז אענה ברצינות.

    המקרה שלי הוא לא ממש דוגמא כי אני לא שומע כלום, ומי שתמיד מתעוררת זו אישתי (סוציומטי מצידי? אולי, אבל היא, אני רוצה להאמין, זוכה להטבות אחרות בתמורה).

    הפתרון לילד שמעיר אותך בחמש וחצי הוא לא לשנות נושא ולא להגיד לו לחזור לישון.
    הפתרון האפשרי היחיד הוא פשוט לא לצפות מלכתחילה לקום בשבע.

    לחילופין, אפשר להיערך ערב קודם ולנצל את העובדה שסופר-גלו ומצעים של דורה זה שילוב קטלני ובלתי נתיק

  34. אביבה, לא הבנתי את האנלוגיה עם הזקן, אני מודה. אם לא הצלחתי לשעשע אותך, חבל, נכון שזה הרבה פעמים ממש לא משעשע, ויש רגעים שזה נראה כמו לימבו. במיוחד כשאין עזרה.

    יודית – אני מאוד אוהבת וחומלת על הורים שאומרים לי "חוויות שכולם עוברים ואף אחד לא מנפח". הם נותנים לי הרבה מאוד השראה בהפגנת האטימות המעושה שלהם, בשאננות כביכול, בהעמדת הפנים. זה חומר נהדר.

    אבל יותר מזה – וזו תגובה למרמיט, אני מתה על המונח "לזרום" עם הילד. אח… הניו אייג' המבורך. אני באמת אנסה לזרום בפעם הבאה שאני חוזרת אחרי יום עבודה מלא, איסוף שני קטנים כל אחד ממעונו, ריצות בגינה בחוץ, והתחלת משרת האמבטיה-א.ערב,קקי-לא רוצה לישון וכו'. לזרום עם זה, כל כך פשוט.

    יובל, תחזור תחזור.

  35. יודית: "זה לא יפה לזרוק את הכביסה המלוכלכת בחוץ". שירה, ממש שירה.
    הכי טוב לכבס אותה ואת הילד בעצמו במכונות הייאוש בבית. זו הדרך לחיות, כמו כל המשפחות האומללות בדרכן. והעיקר שבחוץ הכל יהיה נקי.

  36. ציפיתי לתשובה של פוץ והנה היא באה. כזו הרמה להנחתה לא ראינו הרבה זמן.

    ריקי, עזבי. האנלוגיה שלי היתה לא מוצלחת. רציתי לומר שאת לא יכולה לחשוף בפוסט רגשות שלילייים שכאלה (רגשות שכולנו חווים) ואז להתלונן שלאנשים לא בא להתבדח בתגובות. זה נושא טעון, אין צורך שאגיד, נכון?

    ולגבי השמצת ילדים – לכל אחד יש זכות להשמיץ את הפרטיים שלו, וגם את של אחרים, ובכלל להשמיץ, לרכל ולנבל את הפה. מה שאותי מעצבן זה, ששיח ההשמצה מחזיק מעצמו "האמת האיומה" של ההורות, שאם לא מודים שלגדל ילדים זה קשה, כאילו לא גידלתם. לכל אחד יש את אמת ההורות שלו.

  37. את עצבנית קצת היום?
    אני מעולם לא טענתי זאת, את טועה. לא תפסת אותי מעולם גורסת שמי שלא משמיץ את ההורות או את ילדיו כאילו לא גידל אותם. יש אנשים שמרגישים אחרת ממני, ואח אחת מהם, מקבלת את זה.

  38. לא ברור לי מה פשר העויינות הבלתי מתפשרת הזו וגם אין לי עניין להמשיך בהתנצחויות חסרות תוחלת, אז רק אומר זאת:

    הומור.
    עוד לא מאוחר ללמוד את זה.

  39. אולי תקרא שוב את הכניסה הא-דרמטית שלך לשורת התגובות כאן. פתחת בהודעה שכל מי שכתב מעליך לא מצחיק (אכן, עניין של טעם, ואנחנו כבר רגילים). אחר כך התיימרת לתת עצה רצינית – גם אם מחויכת משהו, ברוחו השנונה-תמיד של אבשלום קור – לסיטואציה שהצגתי בתגובה שלי. בהמשך הפכת את הבן שלי לילדה, מה שבתרבויות מסוימות באמת בלתי נסלח. ואז הודעת שמ-עכ-שיו(!) מתחילים לספר בדיחות – כאילו, עושים שמייח. אז מה אומר לך, כזה שמייח לא היה לי מאז סעודת השלושים של דוד יחזקאל עה"ש. ושם אפילו לא היתה במבה על הריפוד.

  40. ואולי טוב שהתגובה שלי נמחקה, כי מזמן לא עלה לי הדם לראש ככה.

    ריקי, מכל התגובה הארוכה והמושקעת שלי לקחת את הביטוי "לזרום עם הילד" והוצאת אותו מההקשר באופן שלא הולם עורכת תוכן באתר אינטרנט מוביל, ואני מחזיק את עצמי כאן בשיניים.

    אז הנה שוב הציטוט הרלוונטי מדבריי. חבל שאי אפשר להדגיש. תקראי בבקשה בעיון, בעיקר את הפיסקה האחרונה:

    אני חושב שאפשר "לזרום" עם הרצון של הילד הרבה יותר ממה שנדמה לרוב ההורים, ואז החיכוכים והסכסוכים מתמעטים במידה קיצונית.

    זה גם לא אומר שצריך "להיכנע" (שוב טרמינולוגיה מלחמתית) לרצון של הילד בכל מצב. אבל אפשר להתפשר, אפשר לכוון לכיוון הרצוי לנו בעדינות, ולא באולטימטומים ובכפייה…

    אז נכון שלא תמיד יש להורה זמן וכוח למצוא את הדרך החכמה. מה שעצוב לי הוא שיש הרבה הורים שבכלל לא מנסים, אף פעם. כי לדעתם ילדים צריכים לציית.
    [סוף ציטוט]

    עכשיו תקראי שוב מה שכתבת:
    אני מתה על המונח "לזרום" עם הילד. אח… הניו אייג' המבורך. אני באמת אנסה לזרום בפעם הבאה שאני חוזרת אחרי יום עבודה מלא, איסוף שני קטנים כל אחד ממעונו, ריצות בגינה בחוץ, והתחלת משרת האמבטיה-א.ערב,קקי-לא רוצה לישון וכו'. לזרום עם זה, כל כך פשוט.
    [סוף ציטוט]

    עכשיו תגידי לי בבקשה מה הקשר, ואיפה כתבתי שזה כל כך פשוט.

    יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל הממשק המבאס הזה לא מאפשר לי להתנסח, אז אני אמשיך בבלוג שלי. הגיע הזמן להקיא את הפוסט הממולכד ההוא שיושב לי בבטן כבר מזמן, על הקשר בין חוסר כבוד לרצונות של ילדים לבין שתיקת הקורבנות בהטרדות מיניות. תודה על הטריגר.

  41. הבעתי את דעתי לגבי המחסור בהומור. לא התיימרתי לקבוע שיש לי את כל התשובות, לא אמרתי לאף אחד להתחיל לספר בדיחות, ואפילו לא קוננתי על כך שלא הוזמנתי לסעודה של אדון יחזקאל.

    זו את שבחרת לתקוף אותי (וזו זכותך).

    לגבי העובדה שהפכתי את הבן שלך לילדה – זה מחוסר תשומת לב.

    אבל את צודקת.
    בנות זה ממש קלי קלות. בלי בעיה בכלל.
    בנים זה מה שבאמת קשה.
    אין פתרונות קסם לזה.
    תחזיקי חזק ותנסי לשרוד עד שיתגייסו לצבא.
    אלוהים – האימה!

    (הערת סיום: יכול להיות שהפכת מתגוננת כי עליתי על זה שהבן שלך ישן עם מצעים של דורה?)

  42. אני מרגישה צורך בלתי נשלט לומר לך שהייאוש שלך והפסימיות שלך ראויים לשבח.וואו.כמה הכללות בפסקה כל כך קטנה.כמה שחור יש לך בעיניים.
    אני לא מתאפקת ומזמינה אותך לאיזו סדנת יוגה צחוק בדרום הפרוע.או אולי איזו סדנת קונטקט.לא יודעת,משהו שקצת ינער אצלך את הצ'קרות.
    רוחניות שכמוני מתות על אנשים כמוך.
    ריקי,זה גם עונה לך על השאלה איך מתפרנסים ומגדלים ילדים.
    קונים להם סנדלים בשוק,למשל.לא בנמרוד.והם עדיין מאושרים.כי למרות כל התחזיות השחורות של יודית,אפשר לגדל ילדים בלי הרבה כסף אבל עם לב רחב ומלא אהבה ונתינה.
    וזה לא אומר שלא מאבדים סבלנות לפעמים.או רוצים לברוח.
    יחי המדיטציה.שם אפשר לברוח רחוק רחוק
    אגב,גם מהבעל
    🙂

  43. שהפוסט הזה הצליח(שוב עשית את זה ריקי,דאמט)לגעת לאנשים(כולל אותי אלא מה) בסוויצי'ים הכי כמוסים ועדינים שלהם.
    סחתיין.

  44. דווקא ניסיתי מדיטציה פעם, כנראה שאני עצבנית מידי לזה. אבל אני מאוד מאוד אוהבת דמיון מודרך. גם יוגה וגם שיאצו. ויש בי משהו שמקנא בצרכים החומריים הקטנים שלך, כי אני מקולקלת לגמרי.
    ותודה, החמאת לי מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *