אתמול אחר הצהריים, הפכה עבורי ידיעה עיתונאית מזעזעת לשעה שלא אשכח לעולם.
חיכיתי לתורי במכון קוסמטיקה, כשקראו לטלפון לאחת העובדות, אשה כבת חמישים. חדר ההמתנה היה מעין לובי מואר עם שמנים, תמרים ככיבוד לממתינות, ושלל דקורציות ניו אייג'יות.
האישה ענתה לטלפון וכעבור כמה שניות היא התרסקה לרסיסים ממש לידי. מר מוות הגיע אליה. בעלה נהרג על הכביש, הודיעה לה הבת בטלפון.
צריך עור של פיל כדי להיכנס לטיפול קוסמטי שניות לאחר שמישהו מקבל מולך הודעה על אובדנו הנורא, ואני הלכתי משם חסרת מילים.

כל כך הרבה שנים אני עוסקת בדיווח, ובפרשנות עליו, והנה אירוע זה, חרט אצלי את ההבנה שהכל הבל הבלים. שהדיווח אינו משקף דבר מהקטסטרופה. וגם זה לא.

5 תגובות

  1. אירועים כאלה באמת נתפסים בזכרון ולא עוזבים. אחרי שהייתי עד למחזה דומה כל הזמן הלכתי וחשבתי איך יודיעו למשפחה שלי על "מותי" במלחמה האחרונה

  2. ערן, מעורר אימה, הדמיון הזה. ועוד יותר נורא, שמודיעים לך, חס וחלילה.
    חלי. כן.

  3. ככה זה מרגיש לי.

    וגם קצת "תעצרו את העולם אני רוצה לרדת….". ולרוץ הביתה לחבק את האהובים לי חזק חזק. ולהודות על רגעים קטנים של יומיום. ולהעריך.

  4. עצוב לראות כל כך הרבה אנשים עוסקים בהבלים ועניינים טפלים, במקום לאהוב, לנצל כל רגע. להעריך את הבריאות ואת החיים.

    עצוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *