אתה מוכן לצחצח לו שיניים ולהשכיב אותו?
למה, קשה לך?
…………………………………….
|
תכיני בבקשה 240 סיסי לתינוקת, היא צורחת. אני לא יכולה עכשיו. למה? את במחשב?! לא! אני נחה. אה, את נחה. הבנתי |
כאלו אנחנו!
……………………………………………………
את קמה? את לא שומעת שהיא בוכה? היא בוכה.
ואתה לא שומע?
אני קמתי קודם, לא שמעת?
לא.
אז כן, קמתי.
…………………………………….
|
בוא רגע מה? בוא שניה, הוא צריך פה עזרה עם הדבר הזה. אני לא יכול עכשיו. אבל אני פה עם המרק! אז תפסיקי רגע ותגשי אליו, אני הייתי איתו כל הבוקר. איי! מה???? המרק גלש עלי, קיבלתי כוויה. כוס אוחתו! די לקלל. |
הערה מובנת מאליה: הדיאלוגים אינם ציטוטים.
אבל הרבה יותר דרמטי בפועל.
וזה עדיף על להיות נשוי בוגד.
עידנתי את זה טיפה שלא יגידו שאני מגזימה, ושאני לוקחת את זה למקומות דרמטיים מידי.
להיות נשוי בוגד? לא, לא ולא. לא מאמינה בזה.אבל לא הבנתי את ההשוואה, כאילו, בלי דיאלוגים כאלו, בוגדים?
עכשיו שאני בבית והילד שלי אצל 'האבא' לשישי שבת , וכ ו ל ם, ככה אני מרגישה עם המשפחה שלהם, ואני מרגישה כל כך לבד אני אפילו מקנאה קצת 🙂 באפור והקטנוני והכעוס והמובן מאליו והחסר סקסאפיל של הweedend המשפחתי, אם אני זוכרת מממנו משהו.
ואני זוכרת שכשהייתי משפחה והיו רגעים של געגועים גדולים ללבד, לחופש, לאפשרויות, לג'ינס הדוק ו'שוטים' על הבר ומבטים שרוצים הרבה ושם, בברים האפלוליים כולם רצו למצוא אהבה גדולה ולהגיע לweekend בורגני עם הילדים
I I I –
🙂
אני לא מתגעגעת לשום ברים. אם אני רוצה אני יוצאת, אבל אין לי צורך בברים או בחיי לילה. אני מאמינה שגם אם הייתי חוזרת לבד לא הייתי חוזרת לחיי לילה סוערים. חיי הלילה שלי מתמקדים במחשב ובתינוקת שצריכה לאכול. הפנטזיות שלי אינן על ג'ינס הדוק ושוטים על הבר. ממש לא. הפנטזיה העיקרית שלי היא להצטרך פחות שינה ולהספיק יותר.
ואז בבית זה הופך להיות מעיק והכל נופל על האשה
ויש קשר ישיר בין הדברים.
שהכמיהה היא לא לברים ול'שוטים' 🙂
שהיא לנשימה ארוכה ופרטית. אי אפשר להצטרך פחות שעות שינה מותק, אפשר להחזיק מעמד עוד כמה חודשים וזהו – כי כ ו ל ם גדלים בסוף .וישנים לילה שלם, אפילו התינוקת שלך. 🙂
אני יודעת למה את מתייחסת. קשה לי להתבטא בעניין כרגע בצורה מסודרת, אני מאמינה שאני רואה את הדברים בצורה די דומה. גם אותי זה מכעיס.
אש'א, אני יודעת שזה יסתדר. אני מנסה להבין למה הדיאלוגים האלו כל כך שכיחים ואוניברסאלים.. למה המצב הוא כזה.אני לא משוועת רק לשינה אלא לסיים את הספר סוף סוף.
לא הבנתי מילה מהתגובות שמעליי,
אבל הדיאלוגים נשמעים מציאותיים מאוד…
מובן בהחלט.
לי זה לא נקרא כמשהו רע, בכלל לא, אלא כמציאות. אפילו חייכתי 🙂
וכולכם גם נראים מעולה!
זה לא אנחנו, זה מאתר שמהלל את ערכי המשפחה, הלבנה כמובן.
זו אכן המציאות, והיא נשמעת ככה, אבל לא ציטטתי אחד לאחד.
איפה כל אלה שמגיבים אוטומטית שאת סתם אגואיסטית ושאנשים כמוך לא צריכים לעשות ילדים או משהו?
את חושבת שהתרגלו אליך ולאמיתות העירומות שלך, או שפשוט בשעות האלה הם כולם ישנים כבולי עץ אחרי עוד יום מושלם בחיק המשפחה (המושלמת)?
🙂
שעשעת אותי מאוד.
תודה
כישגדלו, יתכן שתתגעגעי לתקופה הנוכחית…
(מדבר מנסיון. הבנים שלי בני 28 ו-23)
נחמד לקרוא!!
שי
ותהפכי את זה לדיאלוג דמיוני בראש של אשה אחת… (לא את, אני).
אם לא היו אומרים שנשים הן טיפוליות ורגישות והגבר במקום להיות אדיש היה נגיש, רגיש ולא קונקרטי, ואגרסיבי מעט, הדיאלוגים הללו לא היו קיימים.
מצד שני, זה כנראה עניין של חלוקת תפקידים בזוגיות
הם יכולים להשמע ככה גם הפוך אצלנו, כלומר גם אני יכולה להשמע אגרסיבית, אפילו מאוד, ולא רגישה, והוא יכול להיות טיפולי ממני בהרבה כשאני מותשת ומוצפת, הרבה יותר מכיל ממני את הצרכים של הילדים. אולי התרגלתי להלביש עליו ועל גברים את התפקיד הזה, למרות שזה בהחלט קיים. אני שמה לב שיש פה תהליך מרגש של שינוי בשנה-שנתיים האחרונות, אולי גם בגלל הבלוג הזה והטור בויינט. הדיאלוגים האלו נשמעים אצלנו כששנינו עייפים, מתוחים, ועול הצרכים הקונקרטים קשה לנו מידי.
אביבה, באמת? לזה את משתוקקת?
או שלא הבנתי. אם הכוונה שאת משוועת לעזרה כזו בזמן צורך, אני כולי הבנה ואמפתיה לזה, אני לא הייתי מצליחה בכלל לעמוד בזה לבד. בלעדיו – ממש לא. אם לא היה לי על מי ליפול בזמן נפילות, אוי ואבוי.
שי 🙂 אני יודעת.
תודה
התכוונתי, שאצלי אין על מי לצעוק שיקום לילד, או לקטר שהוא לא עוזר. אני מקסימום צועקת על עצמי – לפני, במשך ואחרי.
ולכן, כשנעם מעיר אותי בצרחות בחמש וחצי בבוקר, המלאך הטוב והשדון הרע שבתוכי מתגוששים – האם לעשות מאמץ עילאי לשם טיפול רחום ומכיל, או להציב גבול ולהעמיד את עצמי לפני צרכיו.
אני מעיזה להגיד, מנסיון, שאני מבינה מה אביבה כתבה – אפילושאני כבר אחרי השנים המעייפות האלה – אבל יש גם עייפויות אחרות 🙂 –
כשאת מגדלת לבד ילד – זאת אומרת בלי אב נוכח בבית, לאו דווקא בחיי הילד – בעיקר ילד פעוט וקטנטן, אז דיאלוג עייפות הגוף והנפש
והמי-יעשה-מה-ומתי-כי-עכשיו-אני-ממוטט/ת-מעייפות- ולא-יכול/ה-בשום-פנים-ואופן-לבצע-עוד-מטלה-אחת-שקשורה-בילד-הזה-לא-חשוב-כמה-אני-אוהב/ת-אותו-
מתנהל בינך לבין עצמך ופשוט אין שום ברירה ואת קמה ומתעוררת ומבצעת ה כ ל ולבד. עייפות אין סופית. שבועות וחודשים ופשוט אין על מי לצרוח או להתחנן על נפשך מרוב עייפות, פשוט אין –
אבל בסוף כולם גדלים ואז אפשר הכל. טוב, הרבה, לא הכל :))
אהבתי.
במיוחד את הביעבוע, ואת הכמעט רתיחה לאורך כל הפוסט… – עד שהמרק גולש.
יפה.