אחר הצהרים מצאתי את הדימוי שחיפשתי ליום הזה. בני הבכור ביקש לעזור לי לבשל לאחותו את התפ"א, ולהאכיל אותה. אני תמיד מעדיפה לבשל לבד, אבל לא בשביל זה הגענו הנה, נכון? הוא לקח כיסא וקירב אותו לשיש שעליו הכיריים, והשליך את הבולבוסים למים הרותחים. ואז כשניסיתי לזוז משם גיליתי ששולי מכנסי הבית שלי נתפסו מתחת לרגל הכיסא כשהניח אותו ואני נעולה שם, לא יכולה ללכת ממנו, אלא אם כן הוא יעזוב את הכיסא בעצמו. היה זה רגע אחד סמלי וחמוץ בשבילי.
אנשים רבים מידי עושים ילדים כדי לא להיות לבד בעת בלוֹתם, ואז כשבלותם נוחתת עליהם, הם רוצים יותר מכל דבר אחר להיות קצת לבד.
בכל מיני קצוות של היומיים האחרונים, התפקעו בתוך הורידים נפצים של רוע, מרוב דחיסות וצפיפות בבית, עם כל האנשים שחיים איתי. וקשה כל כך לחיות איתי אני יודעעעעעעעעת.
כי אני אחת שנובחת אם לא נותנים לה חלונות של בדידות, ומקום להניח בו את המילים המפעפעות בתוך הראש, שלא יברחו לי, ומשאירה פצעי נשיכה אם חודרים לה לטריטוריה כשאי אפשר עכשיו. אבל עכשיו צריך, וצריך, ושוב צריך.
המים זורמים במטבח, הוא שוטף כלים. מה הוא חושב עלי?
רק אחרי ששיגרתי גיליתי טעות כתיב שאפשר לקבור בלוגרית עליה ומיד תיקנתי.
אבל אני לא ישנה יובלות וגם עכשיו התינוקת בידיים שלי, ואני מקלידה ביד אחת. למה לא לוותר
אל תוותרי אל תוותרי, אני פותחת את הבלוג שלך כל פעם שאני מחפשת איזו תשובה לכאבים שלי, שאני לא תמיד יודעת לקרוא להם בשם
הוא אוהב אותך אני בטוח
גם אני נושך בשבתות לפעמים, ובמיוחד בכאלה אינטנציציות ואינטנסיביות אבל איכשהוא, כשהם בחרו אותנו, או איפשהוא בדרך הם למדו לקחת את החבילה.
אם הוא שותף כלים ואת כותבת אחרי שבת בבית – הוא אוהב אותך.
עצוב, מקסים, נוגע ללב. כמה טוב שלא מתיפייף.
ואפשר רק לנסות להיות מודעים ולהשתדל. לפעמים נצליח יותר, לפעמים לא.
אתם נחמה אמיתית
כמה המילים שלך עושות.
המילים הספורות, הדיווח היבש.
ואפשר למות מעוצמות.
אני קוראת אותך הרבה, את יודעת, ולא תמיד את מרגישה ככה – קצוות. התבקעו. רע. דחיסות וצפיפות ובדידות וחדירה לטריטוריה וצריך וצריך וצריך –
לא תמיד. אז אתמול היה גל ואולי אפילו אלה הגדולים שבאים בלב ים, אלה הגדולים, המפחידים בעוצמתם – אבל אם אתם משפחה והוא חבר שלך ואוהב אותך על קוצייך ומילותיך המפעפעות, אני בטוחה שהוא מכיר גם את השקט שאחרי הסערה –
אותך. אשה שמצד אחד כותבת כמה קשה לה וכמה צריך וצריך ומצד שני מתעקשת כמו פרדה לעשות את הכי טוב לתינוקת שלה וכואבת כל כך כשלא עולה בידה, נכון?
אז לכי וחבקי ותסבירי ותזכירי לו, ובעיקר לעצמך את ההיפך. ואם את עדיין לא מסוגלת, כי עדיין מרגישה שצריכים אותך מדי, חכי למחר.
אבל אל תשכחי 🙂
אם את יודעת שאת זקוקה למרחב נשימה מדי פעם, למה שלא תעגני לך כזה בלו"ז? כשאת מרגישה שאת כבר לא יכולה יותר, במיוחד אם זה בסופ"ש, להגיד לבן זוגך "עכשיו הם שלך לשעתיים הקרובות" ואז לצאת החוצה או להישאר בית בחדר שלך. קלף "יציאה מהכלא" כזה. או שמראש כדי לנקז ושלא יגיע למצב של הצפה, פעם בשבוע, אחה"צ או בערב, בייביסיטר לשלוש שעות.
אני חושבת שזה יקל על תחושת חוסר האונים שלך, של "לא משנה מה אני רוצה, אני חייבת להיות איתם ואני חרא של בן אדם שזה עושה לי רע".
אני מאמינה שצריך להתאים את החיים למי שאנחנו, לא לאיזה אידאל או נורמה. ואם אנחנו בנויים באופן כלשהו שאינו בול בנורמה, אז סביב זה החיים שלנו ייבנו, או לפחות תוך התחשבות בזה.
שבוע טוב!
את לא תמיד רוצה לדעת מה הוא חושב עלייך, לא באמת. כי לפעמים עדיף שגם הוא לא ידע מה את חושבת עליו, נכון?
זה טוב לסנן, לחשוב קודם. אף אחד לא יכול לאהוב או אפילו לחבב מישהו אחר כל הזמן. אפילו לא הוא.
ואם יש משהו שאני לא מתחברת אליו,עם כל הטוטאליות שלי,זה עזרה מהילדים במטבח.
תני לעצמך חיבוק.
אני בקצה של הקצה של הקצה. אין יותר שחור.
כמה שכתבתי פה הרים של תיאורים אכזריים, כואבים, דוחים לפעמים, זה לא מתקרב לתחושה הזו של כמה זו עבודת פרך להיות אמא.
אני מטורפת על הילדים שלי, אבל לא מטורפת על האמהות, לא כפי שהיא על הסיזיפיות והקריעה הנוראית שבה.
אני מחפשת בייביסיטר, שוב. לכל בייביסיטר יש את התפוגה שלה מטעמים שונים ובאמצע אני נגמרת.
תמי, אני דווקא לוקחת בשישי ושבת שעתיים בערך, אבל תמיד על קוצים, תמיד מרגישה לא בסדר, מעונה מרוב חשבונות והלקאה עצמית, ומשתוקקת לחזור לתקן את מה שהיה קודם, שהיה רע.
למה זה צריך להיות כך, שכשאתם הופכים להורים אתם בעצם נפרדים כזוג שמפסיק לחיות יחד על כל המשתמע מכך, לחיות ביחד. לראות אחד את השני, להרגיש אחד את השני, למה זה חייב להיות ככה שהתקשורת מסתכמת בהוראות עבודה.
נשמע כאילו את כרגע לא במצב לדיונים והשאת עצות אלא באמת בלב המאפליה. אז חיבוק וירטואלי ענקי (באינטרנט יש לי פחות בעיה עם חיבוקים) והמון המון עידוד ממני, אם זה שווה משהו. אם היינו מכירות, הייתי נרתמת לעזרה קצת יותר מוחשית.
אל תפקפקי בעצמך. את מדהימה.
תרגישי טוב. לילה טוב.
אירוני כל כך שצריך ללכת לעבודה כדי לנוח קצת
קצת חסר תוחלת בעיניי הלמיים למיניהם. זה המצב. הורות (ובמיוחד אמהוּת) משמעותה ויתור על הרבה מאוד דברים בחיים. זה עובדה, זה ככה היה תמיד וככה יהיה ולא מעניין לנתח את זה כי זה לא מביא מסקנות שאפשר להשתמש בהם. אגב זוגיות קמלה וגוועת לעתים גם כשאין ילדים ואושר – זה לא מטרה בחיים. מתי בפעם האחרונה היית ממש מאושרת? כל שלב בחיים וסיבותיו לא להיות מאושרים.
אני יודעת.
בתור מי שהחיים שלה עכשיו בתחתית של הביבים, ודוקא משם, ועם כל האמביוולנטיות אל מולך, אל מולי, ואל כל העולם כולו בימים אלו:
אפשר קלישאה?
כל אחד סוחב את השקים שלו, בייבי. ומי שאין לו שק היום, היה לו אתמול, או יהיה לו מחר.
כי אם לא, מה הוא שווה?
ולמה הזוגיות מתאיידת? – אולי זה לא הכי חשוב להתפתחות המינים שלנו.
בהיותנו יצור שכלתני, לקחנו על עצמנו משום מה לתקן, והאחריות המסריחה הזו מונחת אצל השניים, וגם היסורים על כך ככל הנראה נחלקים.
מאמינה שהיא לא מתאיידת, אלא משנה פנים.
"…וביחד נזדקן, תחת עץ צוחק"
לא ייתכן שנסיים במקום שבו התחלנו.
וכן, לפעמים אני בועטת. מקווה שהיום יצא ליטוף. סליחה מראש ובדיעבד.
בתחתית של הביבים – התכוונתי אל עצמי כמובן
שלא תהיינה אי הבנות…
קבלי חיבוק ותקווה גדולה שזה ישתפר אצלך, ותחזרי להרגיש טוב.
שן שבורה
למה החלטת לקרוא לעצמך ככה? זה בגלל הסיפור הקצר שלי?
הניק הזה שהמצאתי לעצמי כאן.
דופק לי בראש כל פעם מחדש.
אבל באמת תודה
🙂
🙁
את שני הפרצופים הללו יש לערבב ולהגיש פושר, ואז יצא אולי חיוך של השלמה (כזה איטי עם עיניים עצומות), שזה מה שיצא לי כשקראתי את התשובה שלך.
תודה.
לילה טוב.
גילית ששולי מכנסי הבית שלך נתפסו ?
הפיתרון פשוט: להכין בולבוסים כשאת לבושה בחצאית מיני.