האייקונית וולווט הזמינה אותי בפומבי למשחק חובק בלוגים, ובו צריך לחשוף 5 דברים מטלטלים שאף אחד לא ידע עליך. זה די אירוני כי בימים האחרונים אני מגלגלת בראש פוסט שנושאו בערך "כמה שאתם חושבים שאני חושפת כאן, אני הכי מצנזרת בעולם". כי רק בשבוע שעבר אמרה לי מישהי בגינה, שהיא נכנסה לבלוג והייתה בשוק מהחשיפה שאני מרשה לעצמי לבצע כאן, ואני גיחכתי. זו חשיפה זו? בשבילי הבלוג אמנם החל בפוסטים חושפניים מבחינה נפשית, אבל היום הוא הרבה יותר מחושב, זהיר ומצונזר. וטוב שכך. חשיפה קמיקזית, כמו שעושה לפעמים אבי לן למשל, עושה לי לא טוב בבטן. אני לא מאמינה שהבלוג צריך להביא חוסר יציבות לחיים, ומבחינתי, חשיפה כזו מזמינה חוסר יציבות, פולשנות שמערערת אותי.
אני מעריכה את וולווט על הספורטיביות, והנימוסים הקולגיאלים שלי לא מאפשרים לי לסרב להזמנה פומבית כזו. אז הנה אני קופצת למים באחת ורבע בלילה, אחרי שהתעוררתי פתאום, כי נרדמתי בשמונה עם הילדים. והנה מתעוררת בפנים גם הצנזורית הקטנה ולוחשת לי: "שלא תצטערי אחר כך, כן"?.
1. נולדתי וגדלתי במושב עם השם הבלתי אפשרי "בורגתא". זה בעמק חפר. בגיל חמש אמא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה (והנדירה גם אחר כך) לתל אביב, לתחנה המרכזית. הביקור הזה הסעיר אותי כל כך, שמבחינתי תל אביב הפכה למושא פנטזיות וערגה מאז. ידעתי שאגיע בסוף. התל אביב הדמיונית שבתוכי החזיקה אותי כשהמושב ותושביו היו המחנק, הקרתנות, הדביקות, השמרנות שהאפילו על ילדותי ובגרותי.
2. מגיל מאוד צעיר, אני לא זוכרת איזה, הודעתי להורים שלי ולכל מכריי שלי לא יהיו ילדים לעולם. מזל שלא עמדתי בהצהרה הזו.
3. אחד הדברים המוזרים שעשיתי היה לטוס בגיל 24 לניו יורק, לבחור שלא הכרתי (אבל שהיה חבר טוב של חבר קרוב שלי) בעקבות הצעת עבודה יוצאת דופן: הוא חיפש מישהו שיכתוב ספר על חיוו. הוא היה בן שלושים, ועבד בעולם ההשקעות בוול סטריט. ספר לא יצא מזה, אהבה כן. התפוגג אחרי כמה חודשים. באותו ביקור שנמשך חודש ראיינתי באיזו מסיבה עבור מעריב את ג'ון בוביט האידיוט, שאשתו חתכה לו, כנראה בצדק.
4. א', האהבה שלי בשש השנים האחרונות, אומר שאני טיפוס של גרופית. הוא צודק. זוכרים את המתוסלמות? בתחילת שנות השמונים הייתי מהאדוקות שבהן. כך הכרתי באותה תקופה את אתי אברמוב, כיום עיתונאית ידיעות, שאיתה התכתבתי באמצעות מעריב לנוער.
5. כל כמה חודשים עד שנה אני נשאבת לסיפור מצוקה מזעזע של מישהו או מישהי ששמעתי עליהם (מהעיתון בדרך כלל או מהפורומים), ולא יכולתי לעמוד מנגד, ומגיחה לחייהם כדי לנסות לעזור, לפחות חד פעמית, לפעמים יותר. לפני שלוש שנים נסעתי ברכבת לקריית גת, לבקר אשה שבנק לאומי התעמר בה (היו לה חובות) כך שהיא ניסתה לשלוח יד בנפשה. היא אמא לשני ילדים מתוקים. אספנו לה תרומות מפורום הורים ונסעתי להביא לה אותן. בשנה שעברה זו הייתה אשה מיישוב חרדי שהכניסה את בעלה לכלא אחרי שהיכה והתעלל בה. עכשיו זה מעון לילדי עובדים זרים ברחוב לבנדה בתל אביב. ביום שישי נסענו לשם בפעם השלישית כדי להביא להם טלוויזיה משומשת שהמטפלות בו, שתיים שאחראיות על כ50 פעוטות ביקשו במיוחד. למרבה השמחה גילינו שיומיים קודם הם קיבלו אחת מאב הכנסיה, אבל הן שמחו מאוד, משום שהיו זקוקות לאחת נוספת לחדר התינוקות, כ15 תינוקות שכל היום תקועים בלולים, ולאיש אין זמן לשחק איתם.
אני מודעת לזה שתרומה חד פעמית או של כמה פעמים אינה משנה חיים, והיא לא יותר מאפיזודה חסרת משמעות בחיים שחורים. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את הזמן והמשאבים לעשות את זה למשהו קבוע. ועם זאת, חשיפה קבועה לדברים האלו היא משהו לא קל, בכלל לא.
זהו, אני מקווה שלא אתחרט על זה. וולווט,תזמזמי לי אם יצאתי מביכה. גם אתם. תודה.
אם זאת תרומה אחת או עשרה.
קיבלת על זה נקודת זכות.
לפחות אצלי.
אני מופתעת מההכרזות הכה מוקדמות שלך ושל ולווט שאינכן רוצות ילדים.
אצלי התהליך הפוך. כשהייתי ילדה משאת נפשי היתה להיות אמא וככל שאני מתבגרת, נראה לי כדאי לדחות עוד קצת את המועד.
כל הסיפורים שאני שומעת מחברים על שינוי החיים ואובדן החירות האישית די מרתיעים אותי, אם כי ברור לי שאני רוצה ילדים מתישהו.
קטנים לתמיד. איך בשניה הרגשתי לא מקובלת. למה היא לא הזמינה גם אותי? V
מה יהיה? מתי יפסק העלבון הלא נגמר הזה):-) ?
רשימה טובה. אני מזהה בה את הזהירות 🙂
ובלי קשר, ככה מסקרנות. איך זה להיות ערה באחת בלילה, בשקט, בבית שלך, ושלושה אנשים , שאת אוהבת, המשפחה שלך ישנה?
בכלל לא יצאת מביכה. להיפך.
וסעיף 5 ממש נוגע ללב.
להיות אימהות. הרי מגיל שנה דוחפים לנו עגלת בובות. תראי גם את דבורית.
שמרת יפה על עצמך…אני מחכה לפוסט האמיתי של החשיפה (בעצם – בשביל מה?)
ענת, אפילו הפסיכולוגית שלי לא מקבלת את המסמך המלא. 🙂 ברור שאת יודעת הרבה יותר ממה שיש כאן.
אש'א יקירה – גם אני לא הייתי קוראת לך לחשוף את עצמך, תחשבי לבד למה. באמת היית חושפת משהו? יפה שזיהית את הזהירות 🙂
לילי – אני לא זוכרת אם היו לי בובות, אי הרצון שלי בילדים נבע מהמחיר שראיתי שאמי שילמה על כך.
נטע ודויד, תודה 🙂
לשאלתך את אש'א על החשיפה והזהירות 🙂
נזכרתי, חטטתי ומצאתי –
http://www.notes.co.il/chelli/23639.asp
ולא ענית לה על ההרגשה הנעימה והשקטה והבטוחה של הלילה
אהבתי אותו מאוד.
סליחה שלא עניתי, ידיי מלאות עבודה כרגיל.
זה מעורב, התחושה הזו בלילה. מצד אחד שקט משכר, שלווה מופלאה, ובני ביתי אכן ישנים, למרות שהקטנה מצייצת עדיין, וגם הגדול פיתח הרגל מגונה חדש לקרוא לנו בלילה. מצד שני, השקט מעיר את החרדות, לכאורה זה זמן אידיאלי לכתוב, אבל לפעמים הפחדים משתקים את המקלדת שלי.
היה לי מעניין, וחושפני בדיוק במידה הנכונה. גם אני לא אוהבת לקרוא רשימות אינטימיות מדי. מעבר למבוכה המתלווה למציצנות גם נדמה שבשלב מסוים דברים אישיים מדי מאבדים את העניין שיש בהם לציבור. ומה רע בקצת סינון? הרי זה אחד העיקרים של כתיבה טובה.
אהבתי במיוחד את סעיף 2. היכולת להשתנות, להכיר בשינוי, ולא להיצמד בכוח לכל מיני כותרות והגדרות-עצמיות שכבר אינן רלוונטיות – הלוואי על כולנו.
ולעניין התרומות – נכון שתרומה מתמשכת היא הרבה יותר משמעותית מתרומה חד פעמית. אבל תרומה חד פעמית היא הרבה יותר משמעותית מכלום…
(ד"א, לפי החוקים את אמורה לסמן עוד חמישה בלוגרים)
הוא מגיע סתם לתפוז.
חמישה בלוגרים שהייתי מעוניינת לקרוא מהם טור כזה:
שוקי גלילי
דרור פויר
טלי לטוביצקי
כוסית עם אובססיית שואה
וכמובן, הגדולה מכולם – זו ש
לא ממש חשיפה רצינית. קיוויתי ליותר פרטים עסיסיים
אפילו אתה לא ידעת הכל
אז מה את אומרת על תל אביב עכשיו ? 🙂
לא כי לדעתי הדביקות והמסגרות הן משהו שקיים בכל מקום לא? היכן שיש אנשים ויש היכרות, ונוצרות מסגרות, ונוצרים חוקים שמצמצמים את האפשרויות מעצם קיומם…הנה כבר נהיה דביק.
העיר נותנת לנו איזושהי אשליה של אפשרויות מילוט כאלו. יש יותר הסחות. כביכול.
תבורכי על התרומות והעזרה לזולת. אישית, לא מתחברת ללכתוב על זה, או לקרוא. מאמינה יותר במתן בסתר.אבל תבורכי בכל מקרה.
מס' 3 נורא הצחיק אותי. האיש אני מתכוונת. איך אפשר לכתוב סיפור חיים על שליש חיים. הילד כולה בן 30. מגלומניה אהובתי?