בעקבות הטור האחרון שלי בויינט, על איך ההורות הופכת את חלקינו לאנשים גסים ואטומים לזולת, נחת בתיבת המייל הפרטית שלי הטקסט הבא, מאת הכותבת "יפית ושמעון" (שם המשתמש שלה באי מייל של נטוויז'ן).  הרווחים וסימני הפיסוק במקור.

 

קראתי את הטור שלך על האימהות ו…

 

ברור שאת מתוסכלת מהחיים…  כנראה שבאמת חוץ מהמדיה הקיימת של האינטרנט- אין לך ממש מה לעשות עם עצמך

 

אז אולי בויינט את טייקון של כח, אבל מה את בכלל בחוץ??

 

להשתלח באימהות ??   לאן הידרדרת??  כמה תשומת לב אישה כמוך צריכה??

 

כנראה ככה זה כשאין לך שום דבר לחיות למענו…

 

ככה זה כשהעולם הוירטואלי הוא עולמך היחיד

 

ובמיוחד ככה זה כשרק בעולם הווירטואלי יש מי שיתייחס לבליל השטויות שלך.

 

שבת שלום מתוקה

 

תודה יפית, איי רסט מיי קייס.

18 תגובות

  1. אין לי בעיה עם ביקורת. זו שינאה, גידופים ריקים. הלוואי שהייתה מתמודדת עם הטיעונים בטור – היא סתם מקללת.

  2. אני כבר אכתוב לה משהו…
    אגב, גם אני קראתי את הטור האחרון שלך, עוד לא בטוחה מה אני חושבת עליו, אבל מה שלא יהיה – אני אוהבת איך שאת אומרת את זה.
    תענוג.
    וליפית – @#$$$#%@!!!!

  3. אם תרצי לומר מה את חושבת על תוכן הטור אשמח לשמוע, היה לנו דיון מעניין על זה בפורום הורים פלוס.
    אותי המייל של יפית עם הנפש היפה די משעשע, "טייקון של כוח", להשתלח באימהות ?? לאן הידרדרת?? " היא צריכה פינה בארץ נהדרת.

  4. אני אבקש ממך לעשות משהו שנראה קשה, פשוט תרחמי על ה"כותבת" ותנסי לראות מאחורי המלים: מישהו פה כואב, ממורמר, מתוסכל, מאויים, לא מסוגל לשמוע משהו שכנראה פורט לו על עצבים חשופים. ואין לזה שום קשר אלייך. המייל הזה מבהיל כי הוא חושף תמונה כעורה, אבל זו תמונת ה"כותבת" בלבד. יהיו כותבי מיילים וטוקבקים שמנסים לנהל דיאלוג, חלקם יסכימו איתך, חלקם לא. אבל אין ספק שזה מייל שלא עושה שום חשק לדיאלוג ואפילו להפך, הוא מעורר אנטגוניזם. אבל עזבי אותך. אל תיסחפי לבוץ הרגשי הזה שמישהו שם מנסה לגרור אותך אליו. זו תגובה רעה, שלא מלמדת אותך כלום ומעבר לכל הקריזה שהיא מביאה, היא בעצם של בן-אדם אומלל שכנראה צריך עזרה. שיהיה לך שבוע טוב עם אנשים מעניינים וחכמים שיהיה לך טוב להקשיב להם ולהשמיע להם.

  5. אלה שחושבים שהילדים שלהם הכי מוצלחים בעולם ולכן לא צריך להסתכל עליהם.
    אצלנו בסביבה יש משפחה ישראלית כזו שרק כשאחת האימהות באה להעיר את תשומת לב האם למופרע הקטן, היא תכחיש הכל משום שלא ראתה. אבי המופרע (קרי – המופרע הגדול), הסביר פעם לאבא של פרטית שהמופרע מרביץ לה רק כי היא לא רוצה לשחק איתו ובעצם, היא לא חייבת להיות כל כך סנובית

    בנוגע למניקות אני פחות מסכימה. זכותן לצאת ולהאכיל את הצאצאים ואי הנוחות של הקהל היא לא רלוונטית אבל זה דיון ותיק שאין צורך ממשי לפתוח בו שוב.

  6. חייבת להודות לך על הזווית האנושית כל כך, מרוב תדהמה מהרוע והשנאה לא ממש ראיתי את זה. ותודה על הברכות, גם לך.

    איילת, הכותרת של המאמר מטעה. אין לי ביקורת נגד הנקה פומבית כשהיא לא וולגרית, הינקתי בעצמי בבתי קפה. השילוב של המעשים שהיו שם כפי שתוארו בכתבה הם שהרגיזו אותי ואת ההורים שתיארת ראיתי לא מעט, כל כך חבל שזו הגישה שלהם והם בעצם מעודדים את האלימות של בנם. בסופו של דבר, סתם אין להם כוח להתערב.

  7. מה שאיילת אמרה. וגם: אותו סיפור של המיניקות בלובי, כלל לא היה סיפור של הנקה. לדעתי זה היה רק טריגר לסלק אותן (ובצדק סילקו אותן, בגלל ההשתלטות הפיזית שלהן על הלובי, בלי קשר לזה שלגיטימי להיניק בכל מקום).

  8. קצת כבוד למילים – זה לא מייל שטנה. אלה אפילו לא קללות. סתם ניסיונות להעליב.

    מייל שטנה זה "הלוואי שיקרה לך ולמשפחתך *#()#$&*^" או "לכי ל-()*$&#&^, יא חתיכת )#*$&(#$)*" וכולי.

    קללות זה מ)*&^ת, מ)^*ת, בת )#*&#)%*, חו)*$#&($)#* וכולי.

  9. כן, מייל דוחה ולא נעים, אבל יותר טוק-בק עילג קלאסי ("מי את בכלל" וגו') מאשר מייל שטנה, וטוב שכך.

    קראתי את הטור, וכרגיל הוא מדויק ורהוט. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הזכירה לי ההתנהגות המתוארת זן מסוים של יצורים, לאו דווקא הורים. יגעתי ופשפשתי בזכרוני, ולפתע הבנתי: תיארת ישראלים. הורים, בנים וערירים כאחד. להתפרע בכביש, מזגזוג נתיבים ועד חסימת רחוב בשביל סידורים קלים של שתיים שלוש דקות זו הנורמה, ולפראייר ייחשב זה המחפש חניה במשך עשר דקות במקום לגרום לפקק ומהומה. חינוך הילד לאלימות בכלל, ולא רק בג'ימבורי ובגן, היא שגרתית כי אישיות אלימה נחשבת כאן לנכס, ומבלבלים אותה בטעות עם אסרטיביות. רק בין הורי הגן אין סולידריות? רק שם משקרים ומסכנים אחרים כדי להרוויח לטווח הקצר (יום עבודה) ולהפסיד בטווח הארוך (שפעות חוזרות כל החורף)? הרי כך מתנהלות כל ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא לדבר על רוב מקומות העבודה (על עובדים חולים מופעל לחץ אדיר להגיע בכ"ז ולהדביק את כולם, על מנת שיוכלו אח"כ להידבק מהנדבקים, וחוזר חלילה). גסות רוח ופלישה לתחום הפרט של הזולת (ע"ע תכנון מועד ההריון עבור מורות ישראל) גם היא ממאפייני הרוח הישראלית הגאה, ועוד מתגאים בכך וקוראים לזה "חום" ו"אכפתיות".

    יחידי הסגולה שאינם מתנהגים כך לפני לידת יורש העצר הפרטי גם לא יהפכו את עורם בן-לילה. פשוט קשה להבחין באנשים האלה, בארץ הם בפירוש מיעוט.

  10. אני מבינה את הזעזוע,
    אבל שמחי שאת לא זוכה לניתוחי אישיות ותכונות אופי כמו אלו שאני זוכה להם.

    אומר לך מה שאומרים לי: תתעלמי.

  11. כמות התגובות והלהט מבהירים לי שנגעתי בנקודה רגישה, ולכן גם המייל הזה. דרור, אני מכירה בדיוק את מה שאתה מתאר, פעם הערתי לילד בגינה כי הוא עלה הפוך במגלשה וזה היה מסוכן למי שמתגלש (הילד שלי למשל) וגם לילד עצמו. עד היום אני זוכרת איך האמא צעקה עלי, איך אני מעזה להעיר לילד שלה. אין ספק, ילד זה רכוש.
    זה כאילו שרטתי לה את הג'יפ. חלילה!

    ולווט, האמת שלא נפגעתי. כמו שדרור אמר, מסגנון כזה, קשה להיפגע, זה נמוך מידי. אבל לירון באמת אבחנה נכון, יש מצוקה שם, לא קלה.

    אביבה, אני אחפש את ההגדרה המדויקת במילון, כי לדעתי זה בהחלט נכלל בהגדרה, אבל אולי את צודקת.

  12. עד לשורה האחרונה. "שבת שלום מתוקה". זה כזה ניסיון מתצועב להיראות אוהד ועם ביקורת בונה ובעצם מכשיר את כל מה שלפניו, לא משנה כמה קשות המילים.

  13. זה בסך הכל מכתב של איזו פקאצה שלא מצאה את הכפתור "הגיבו כאן", ואת רצה לפתוח עליו פוסט עם הכותרת "מייל שטנה". משרת אותך לגמרי להציג כאילו תיכף יאיימו על חייך (בגלל שהסרת את הלוט מעל לא-משנה-מה שקשור להורות בישראל!). זה קצת מתלהם, הדבר הזה.

    וכן, בהרבה דברים הסכמתי עם הפוסט. גם לנו קרה במשחקייה, שכל מיני משתוללים קפצו וצבטו ודרכו על הקטינא המהורהר והחנון שלי. ועוד באה האמא ואומרת "תני להם להסתדר ביניהם" (בטח, הילד שלך מסתדר יופי). במקרים כאלה אני הופכת כולי למייל שטנה אחד גדול.

    אבל כל אחד והנקודות הרגישות שלו. נסי לחשוב לפחות על נושא אחד שקשור לילד, שבו אם מישהו יעיר לך (לטובתך!) את תתפוצצי, לפחות בלב. בטח יש כזה. גם לי יש כזה. לכל אחד יש.

  14. את צריכה לקשר לפה יותר את מה שאת כותבת בוויינט. לא יוצא לי לקרוא אם זה לא פה.

    חוץ מזה – הסכמתי, וגם, לבושתי, מצאתי את עצמי פה ושם בחלק מהדוגמאות, מה שאומר שטוב גם להעיר את תשומת לבם של מי שאכפת להם.

    (אבל לא בזו ששולחת את הילדה חולה לגן! אני כבר מושבתת קרוב לשלושה חודשים בגלל מחלות בלתי פוסקות!)

  15. קראתי כשלא יכולתי להגיב ואחר כך שכחתי.
    מצד אחד, ברור שאת צודקת, ההתנהגות הזו היא חלק מהותי מהישראליות. מצד שני, מגיע דרור ומספר משהו שנתקע לי בראש על הילד הזה ועל אמא שלו, זו דוגמה קטנה, אבל השאלה אם אמא שלו הייתה מתנהגת כך קודם,בסיטואציה אחרת שלא קשורה לילדים?
    מישהי כתבה לי בדיון בפורום שזה נובע גם מכך שהורים חושבים :" אני אתן לילד שלי כל מה שאני לא קיבלתי ואם צריך אדרוס את כולם בשביל זה". ברור שזו הכללה, אבל אני מרגישה שיש בזה משהו. אני חיה בסביבה שבה הילדים הם פולחן, במובן הזה שהחיים מתנהלים סביבם, ודאי בתחום הצרכני תרבותי. תחברי את זה לכך שמדובר באנשים שמשלמים מחיר גבוה על רמת החיים שלהם, ותביני איך נולדות סיטואציות בריוניות. זה פאן אחד כמובן של הדברים, הפאן השני הוא האווירה הג'ונגלית הכללית שיש כאן.

    לתמי, כן, גם אני חשבתי על המשפט הזה, שהוא ארסי יותר מהמייל כולו.

    אביבה, נעלבתי.

    ימימה, תודה. אני באמת לפעמים שוכחת לקשר. ברור שכולנו יכולים ברמה כזו או אחרת למצוא אותנו שם. בדיוק דיברתי על זה עם העורכת כשכתבתי, הרי לפעמים אילוצי החיים/עבודה/ילדים שמוציאים מהדעת יכולים לדחוף לקיר ולהוציא מאיתנו את הדברים ברמה כזו או אחרת. אבל יש הבדל גדול בין נניח לשלוח לגן ילד שאת "חושדת" שיש לו עדיין כינים, כי על כינים לא נשארים בבית, לבין התנהגות ברוטאלית כפי שתוארה בטור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *