תיאטרון תמונע, 25.1.07
וידוי צורב: עד השבוע לא החזקתי באלבום של פונץ'. יש לי את האלבום של בבליקי, "הגברת עם היהלומים", ואני אוהבת אותו מאוד, אבל אותם לא הכרתי מלבד כמה שירים שהיו ברדיו בשנות התשעים. אני זוכרת איך באמצע שנות התשעים עוזי וייל כתב ב"העיר" מסטרפיס בלתי נשכח על הלהקה הזו, כזה שמצדיק להיכלל בקובץ סיפורים, והבנתי מהפורומים שיש סביבם איזו תופעת פולחן של קהל אדוק אבל לקח לי זמן להגיע. זה מחדל, מחדל טיפשי ומיותר, אבל טוב מאוחר, לא? כן!.
מהרגע שהם עלו לבמה, מההברה הראשונה שהשמיע יוסי בבליקי, הבנתי שיש כאן בשבילי עסק לא פשוט, חודרני, מסכל זיוף, חושף שקרים, קורע את מסך קהות החושים של חיי הבורגנות הקטנים שלי. אולי זה מה שהשהה את הההתקרבות, כי "מסוכן להתאהב ככה" כמו ששר פעם ערן צור.
ומשהו בפשטות של בבליקי, בדמות האנדרדוג שהוא מביא בלי גרם אחד של פוזה ו"מגניבות", עושה את הכיבוש המסוכן הזה לכואב ומענג באותה עת. ואני מאוהבת בו, כמובן.
פונץ' הם תמיסה נגד שקר, הם האנטי תזה האפלה והמושחזת לדה מרקר, לקניונים, לפוליטיקאים ולבעלי האינטרסים שבוחשים ברשות המיסים, ל"משהו קטן וטוב" שמשינה מוכרת לסלקום ומחללת בכך את נעוריהם ואת שם אחד מהסיפורים של קארבר. קארבר היה צריך לצאת לשתות עם בבליקי, הוא היה מתאהב, גם הוא.
נושא : "אני לא נשאר רגוע, לא יכול לשמור על הלב הקרוע"(מוסה נחמיאס) בימים האחרונים אני מנסה לחשוב למה מוזיקה ישראלית, למה בעברית, למה ההליכה הסיזיפית הזו כמעט ערב אחרי ערב בכדי לשמוע אנשים מנסים לגעת ונשמעים כמו שניצל מחומם במיקרו. רובם פשוט לא מצאו מה לעשות אחרי הצבא. כמה מהאומנים שאתם מכירים היום יכולים לכתוב "מה אתה עושה עם לב שבור ילד, כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה?" כמה אומנים באמת אומרים משהו על החיים שלכם, כאן, בפקקים, במיסים, בפרעה הפקות? בשביל מי הייתם מוכנים לצאת למלחמה? מי יכול לגרום לכם להעיף את השולחנות והכיסאות כדי לצרוח על מישהי מבת ים? יוסי בבליקי הוא הכהן הגדול, שיצא לפני כמה שעות מקודש הקודשים ביום כיפור, דקה לפני שכל העם קורס לתוך מסיבות עיתונאים הזויות וניסוחים משפטיים. והוא לבוש כולו לובן, שופע אדרנלין שפועל על עראק קרח ואהבה. הרגע הגדול ביותר לאומן הוא אותה דקה שבה הוא מרים עיניים למול השד שהוא חשב שלא יוכל לו. בדקה שהוא צריך להחליט אם הוא קופץ ראש לתוך הבריכה הריקה או מוכר את עצמו לפרסומות, אותה דקה שהעם מחכה לפסק הדין של יום כיפור. ובבליקי יוצא, והידיים שלו מונפות באוויר, השירים שלו הם הפסקול של חיי, והעם זוכה לעוד שנה של חיים. וכל מילה שנכתבה כאן לא תוכל להמחיש באמת את החום השורף של ההופעה הזו. ושום דימוי לא יוכל לתאר עד כמה אני אוהב את יוסי בבליקי.
|
ודנה, הו, דנה בקר. אישיות בימתית ווקאלית מגוונת, מהפנטת. לרגעים מזכירה את זמרות הסול המקוננות בלוויות שחורות בכנסיות, ברגעים אחרים מעלה בשבריריותה הכריזמטית את מימי פארקר מLOW. מצליפה בקהל חום, נגישה מצד אחד, עם חיוכיה המאירים, ובלתי מושגת באופן ברור, שייכת לספירה של זמרות גדולות.
והגיטרה השו גייזרית הענקית של אלי שאולי, קולגה שלי במשרד כבר המון שנים, ואף פעם לא ידעתי שהוא כזה.
ובועז כהן, קלידי הרגש. וכשדויד פרץ ונדב אזולאי עלו לשיר איתם שני קטעים, משהו גבה בחלל הקטן והצפוף עד כאב הזה לאוטופיה. כאב פיסי, כי נדחקנו בשולחנות הצד עם כסאות גבוהים שמתאימים לאכלס ילדים עד גיל 4, אולי. אבל זה לא משנה, זה לא באמת משנה.
באחת בלילה נאלצנו לפרוש, להחליף את הבייביסיטר. בעיני זה אירוני שהמציאות המחוספסת והאפורה שלנו התערבה בחוויה הזו וקטעה אותה.
"אני ידעתי ואת ידעת, פשוט לא ידענו איך".
יפה שאת זוכרת אותה, בפרט שאת מעידה על עצמך שלא ממש היית מחוברת אליהם עד עכשיו. אני מסכים שהיא היתה ראויה להיכלל בקובץ סיפורים, והייתי מוסיף שהיא אחת היצירות היפות שהוא כתב מעודו (ויש לו לא מעט).
זו כתבה מ 1991, אפשר למצוא אותה במדור העתונות המקוונת באתר של הלהקה. לינק ישיר:
http://geocities.com/p_punch2003/articles/aaa1.html
שלושה ימים זה גבולי.
4 ימים או יותר, היו רואים שזה מגוחך.
מזכיר לי שפעם דודו טופז עשה פסטיבל על שירים שלו. למה מה ?
מי צריך את זה ?
הופעה אחת זה מספיק. אני לא שותף לפסטיבל הפרטי שלכם.
מצטער
הפסטיבל לא היה "פרטי". הוא היה לקהל הרחב והיה זה אירוע נדיר מכל בחינה שהיא.
קצת נתונים:
כמעט אלף איש ראו את להקת פונץ' בשלושת ימי הפסטיבל בתמונע. שלושת המופעים היו סולד-אאוט, נאלצנו להשיב בשלילה למאות אנשים שביקשו לקנות כרטיסים, מאחר והתפוסה היתה מלאה – ואין ספק שאם היינו מוסיפים עוד 2-3 ימים האולם היה מתמלא.
בברכה,
תמונע – בית ליוצרים וקהל
http://www.tmu-na.org.il/
1. זה לא היה מופע רוק
2. זה היה מופע חנפני, מלא דאחקות, שטיקים וטריקים. כל דקה עלה איזה אומן אורח עם חליל או פסתנתר כיס. וכל הזמן קטנות עם הקהל, ואמירות אדולצנטיות על אלכוהול ואמנות
3. זה היה סוג של מופע אישור הדדי וברנז'אי. הצליל לא היה מעניין. רוב הטקסטים גם לא. מעורר מחשבה זה לא היה. גם לא מתריס. רק סוג של טקס בסגנון "אנחנו ישראל היפה והקולית".
4. אם חושבים על מופע רוק כמשהו קצת פשיסטי, לא בהכרח נחמד, זה היה בדיוק ההיפך
אבל אל תפריעו לעצמכם עם הכאפות והדאחקות. נגמר המופע, העברתם אותן לאינטרנט
(סתם שורה משיר יפה אחר)
אז עמדתי לא רחוק ממך, ממש בכניסה לאולם. ואם יצאת מוקדם אז חלפת על פניי ולא ראיתי אותך (והיה יכול להיות נחמד להגיד שלום אחרי ההיכרות {הקלה} בפורום המשפיעים)
היתה הופעה מדהימה שהזמנתי אליה כרטיס מראש אבל כמעט לא הגעתי אליה בגלל מצברוח דכאוני שנחת עליי ועשה חשק למות בשקט מתחת לפוך ולא לצאת מהבית לשום מקום, אפילו לא בשביל פונץ הגדולים. בסוף יצאתי, הייתי, שרתי את המילים ובכיתי כל כך. ללא ספק, הם סוג של הצילו את חיי ביום חמישי בלילה
תודה להם, וגם לך
על הטור
ותודה למי שהביא את הקישור
(דווקא את עוזי וייל כן ראיתי כשחלף על פניי)
בבלוג על הופעה שלהם לא מזמן.
נגעת לליבי עם העצב הזה, ואני מקווה שהוטב לך ויהיה עוד יותר טוב. חבל באמת שלא נתקלנו, אני לא יודעת מי את, אבל מניחה שמהקהילה הקודמת.
חבל שלא ראיתי את עוזי, אני מאוד אוהבת אותו.
ועכשיו עשיתי סבב גם אצל בועז כהן וההפניות שהוא הביא בבלוגו…
אחרי הכתבה העתיקה של עוזי וייל מחמם את הלב לראות כתבות אוהבות ללהקה שסוף סוף מצליחה כמו שמגיע לה.
ולשאלה שאין לי עליה תשובה: כמה הייתי מוכנה לשלם כדי שיוסי בבליקי ישיר לי שש פעמים את ונדמה שישוב? שהוא, כן, השיר שלהם האהוב עליי מכולם…
הלוואי שתמכרו המון דיסקים ותצליחו .
נסעתי קודם בתל אביב ושמעתי במכונית את הדיסק החדש. אושר. אושר. התעלות. אלבום נהדר. כשדנה בקר שרה "כמו מלך פגוע" ב"דני חוזר" אני מתמוססת… היא פשוט הורסת.
אבל כשבבליקי שר בהופעה את "יש לך מקום" זה היה המקום שבו הוצפתי מכל בחינה, גם דמעות. אני לא מכירה שיר כזה.
קצת כבוד!! יש גם באסיסט מוכשר ללהקה ויש גם מתופף פצצות, ואל תשכחו שאלה הבס-תופים שנותנים את הטון ואת הדרייב. בבקשה לא לשכוח אותם כשבאים להחמיא לדיסק וליוצריו…. לא מדובר בנגנים שכורים אלא בחברי להקה מן המניין!… תהני מהדיסק
🙂