בשבוע שעבר, באותם ימים שבהם הרגשתי לחרדתי איך מסך קהה ירד על החלק הטוב במוח שלי, וחוסם את הגישה שלי לחלק שבו מפעפעת הכתיבה, קרס הכונן העיקרי במחשב שלי, שבו אני שומרת את הקבצים, ואי אפשר להציל אותו יותר.
סמליות ארסית.
בלילה שאחרי הקריסה חלמתי: פתאום אני שוב בהריון, ואני מופתעת וחרדה, כי עוד הריון אני לא רוצה. בן זוגי לוקח אותי לבית חולים קפלן/הקירייה, שאינו נחשב מקום טוב ללדת בו. ברור לי שאצטרך לעבור ניתוח קיסרי נוסף, אבל הסביבה במקום והתנאים גורמים לי בעתה. מגיעה רופאה צעירה, גבוהה, עם שיער חום ארוך וחלק, אני לא מצליחה להבין אם היא דומה למישהי אחרת. היא לא מוצאת חן בעיני. אני מרגישה שהיא לא מקצועית מספיק. אני מנסה לבקש מנתח מומחה אך היא משיבה שזה בלתי אפשרי אצלם . אני מטלפנת לאנשים שאני מכירה אבל הם לא מצליחים לעזור לי, אולי אינם רוצים.
אני כבר על הדרגש, היא מודיעה שתיתן לי זריקת הרדמה בראש, במרכז המצח, ואני מתפלצת מאימה. מה פתאום הרדמה בראש? למה בראש ולא בבטן , אני שואלת אותה?
היא מתעקשת, ואני מקבלת את הזריקה.
בחדר שהייתי לא היו וילונות או קירות, ואנשים כל הזמן הסתובבו שם, וראו אותי במצב המשפיל וחסר האונים הזה, שוכבת כבולה על הדרגש, ומחכה לניתוח.
הבטן הלכה והתקשתה, אבל לא סמכתי על הזריקה הזו, חשבתי שודאי ארגיש את הסכין חודרת לתוכה ומשסעת את העור והאיברים הפנימיים. ואז היא חזרה, המנתחת הצעירה, שהתייחסה אלי בזלזול ובלי כל אמפתיה, והחלה לחתוך אותי.
את הסכין לא הרגשתי, אבל את הידיים הבוחשות בפנים, כן (אגב, גם במציאות הרגשתי את הידיים של המנתחים מתבוססות לי בתוך הבטן). ואז לתדהמתי, היא הודיעה לי: "ההריון עוד לא בשל, הוא רק בן חמישה חודשים, צריך להמשיך אותו. אני לא יודעת מי אמר לך שאת צריכה ללדת כבר, אבל התינוק עוד קטן", וסגרה לי את הבטן בחזרה.
איזה מזל שזה רק חלום
אומרים שהחלומות שלנו הם הפוכים למה שיקרה במציאות
מזכיר לי את השורה האחרונה בפוסט ישן שלי:
http://www.notes.co.il/aviva/3220.asp
אבל הכי מעניין זה איך הרגשת כשכל זה קרה? איך הרגשת שהתעוררת? ועכשיו?
מעניין 🙂
נ.ב. זו הפעם השלישית שאני כותבת ומעבירה את
התגובה שלי. מעניין מה יקרה הפעם…
אפשר לתת לך פרשנות לחלום?
אש'א, הרגשתי חרדה, לגורל ההריון, לגורלי, לא הבנתי למה שוב נכנסתי להריון. הרגשתי שאין מי שמטפל בי
החלום שלך מזכיר לי את חושותי בניתוח הקיסרי שאני עברתי. מעניין אם אי פעם הצלקת הזו תגליד. ולא רק בגוף.
ההריון הוא היצירה שלך.לא הריון פתולוגי שבו נולד בסוף תינוק. אלא תהליך היצירה שלך(שגם הוא בעצם הריון לידה ותינוק)
הכיוון לא ברור,הכל מעורפל,את מרגישה שאין לך שליטה על התהליך
תחושה של "איך הגעתי לכאן בכלל?"
והשיא-הזריקה לטשטוש היא במצח.לא ברחם. המוח שלך הוא כוח היצירה אצלך.
שימי לב לפואנטה-חוסר הבשלות של היצירה שלך.מודיעים לך שעוד אין תנאים ללידה
אין תינוק בשלב הזה.
תמשיכי להתבשל עם עצמך.
אם יורשה לי לגמרי מהצד להגיד שהפרוש של אמאדמה נשמע/נקרא לי כל כך מתאים למה שאת מעיזה לרמוז ולספר על התהליכים שאת חווה בזמן הזה. להוסיף מעט 'פירשון'- החלום הזה 'כאילו' מאשר לך לחכות עם הבעבוע היצירתי עוד קצת,
למרות שלהרגשתך הגיע זמן, הוא דוחק…א ב ל
גם כשדחקת והגעת הוא לא היה בשל ומוכן –
ועוד מעט, ממש מעט
כי אמרו לך שכבר עבר יותר מחצי 🙂 אבל צריך עוד קצת..
כשכל המערכת חיים שלך תהיה מוכנה יגמר ההריון 'ההוא', היצירתי ותוכלי לצאת לדרך עם נ. חייכנית בכסא תינוקות המטאפורי ועם יצירתך החדשה, התינוקית והמוכנה.
איזה חלום.
אהבתי מאוד לקרוא את הניתוח של אמאדמה והתוספת של אש'א. נראה שהחלום שקוף, למרות שכשהתעוררתי חשבתי, מה לעזאזל?? זה נכון כי גם חברה טובה שמכירה אותי היטב נתנה את אותה פרשנות בדיוק. והמוח המורדם? עדיין מורדם. לגמרי. ואש'א, אכן דוחק – אפילו בוער. לא עמדתי בדד ליין של עצמי, אבל אולי זה באמת לטובה. התמונה שתיארת בסוף חיממה את ליבי.
אשה אמא וילדה: ואולי גם זה היה שם ברקע, כי זה מאוד מעסיק אותי. היא תהיה בת חמישה חודשיםך ואם המדינה החולה הזו הייתה מאפשרת חופשת לידה נורמלית, היו לאמהות כאן פחות ייסורי אשמה. נתת לי רעיון לפוסט. תודה
המוח הרדום, תופעה מוכרת. אם כך באמת את מרגישה כרגע בנוגע לכתיבה, אולי זה (אל תצחקי) כי חורף עכשיו? החורף הוא תמיד, לפחות בשבילי, תקופה של התבשלות על אש קטנה (שלא לומר תקופה של שפעת וכאבי גרון, סבל מתון אך מתמיד וציפייה שהעולם יחזור להיות ידידותי ומואר), ופחות של מימוש ופריחה. אלה באים באביב. פשוט צריך לקבל את המחזוריות הזו, זה חוסך הרבה ייסורי מצפון מיותרים (שאפשר להשקיע בהמון תחומי חיים אחרים(-: ), ובינתיים פשוט לאגור כוחות ולרקום תכניות.
אני אמנם אוהבת חורף, אך באותה מידה מושפעת ממצבי רוח קדורניים בעטיו. גם אני מעדיפה עולם מואר, אבל אז אוהבת להשחית זמן על טיולים עם הקטנה בשמש, ולהיתקל באנשים ברחוב. איך אני הולכת להתגעגע לזה.
אבל בשורה התחתונה, כתיבה היא עבודה סיזיפית, שחורה, כמעט פקידותית. כל מי שעובד בזה יודע, שצריך פשוט לשבת כל יום, להקציב לזה שעות ולכתוב ולכתוב אפילו סתם דברי סרק, רק ככה מתקדמים. וזה יכול להטריף כשהמוח חסום ושום דבר לא בא לדף.
חוץ מזה, שבחורף נורא קר לי בחדר העבודה, עכשיו למשל אני עם הנייד מהמיטה. אני די משוכנעת שדוד גרוסמן למשל, היה מתחלחל מצורה כזו של עבודה, ולא שאני נתלית באילנות, ממש לא.